הוא אהב אותה, מאוד. כל אימת שבאו לבקר, היה מחבק אותה בענווה, לעתים אף במבוכה קלה. הוא היה מרעיף עליה שבחים, קורא לה מלכה. היא-היא נערה טובת-מראה, מעודנת בגינוניה. לא מזכירה את חלק מבני משפחתה שלה.

המצב הבריאותי עורער קמעה. היא הרגישה שכל יום יכול להיות האחרון, וחיבקה חזק יותר. לא לעזוב.

הוא לא יכול היה לקום מן המיטה, היא באה אליו, אל החדר החשוך. באומרה "להתראות", רוכנת לחבקו, הנשיקה שלו הרגישה מוזר. לא טבעית. משהו לא נכון, לא יאה. לא, רגע, אולי זו רק היא. אולי היא מפרשת סתם. אולי היא מגזימה, כמו תמיד. נשיקתו ינקה, כמעט, את הלחי, הוא הסיט את פניה, מכוון את הפה. ניסיונו כשל, היא חזקה ממנו. היא נרתעה. ידו הייתה על החזה, בלי שמץ של בושה. "סבא!" , היא הפטירה בכעס, מזועזעת משהו. סילקה את ידו מעליה באגרסיביות, עצרה עצמה מלסטור לזקן, התאפקה שלא לירוק בפניו; הרי, לא כך חונכה.

הסב מלמל דבר מה. המומה, יוצאת מהחדר, רוקקת "ביי" זועם וגדוש לעג לעברו. מעולם לא נפרדה כך מהורי הוריה, באומרה את המילה הזולה הזו. טורקת את הדלת, מותירה אותו בעלטת חדרו.

באופן משונה, כמעט זר, היא לא נוטרת טינה. היא לא מאחלת למותו, גם לא שירקב בגהינום, כמו שלבטח הייתה מאחלת לאחרים. אמנם היא לא סולחת ולא שוכחת, אך המקרה לא מעיק. הוא לא מניא אותה מלהתקדם. מאז, היא לא ביקרה אותם יותר. חבל לה על סבתה, אותה היא מעריכה מאד. סבתה היא אשה חזקה. אולי, בנוסף לדמיון החיצוני, הנערה וסבתה דומות זו לזו גם פנימית.