מרגיש לי קצת לא הגון לכתוב כאן, כי אני מוקף פה על הקיר בנשים ואנשים אמיצים שכתבו ושיתפו בכאב ובסבל שלהם. ואני? אני בכלל לא ידעתי מה קורה. הייתי ילד קטן. בן חמש, או אולי שש. שיחקתי בחצר הבית כשהגיע בחור, בגיל תיכון, שהכרתי היכרות מסוימת. (הוא היה בן דוד של החברה הכי טובה של אחותי). היום אני לא מצליח לזכור את שמו, אבל כשהוא הגיע עם עגלת קניות ואמר לי "אתה יודע איך קוראים לי? אהרון מהסופר מרקט" ידעתי שזה לא נכון. עם זאת, הוא הבטיח לי מטוס צעצוע אם אני אבוא איתו, אז הלכתי. לא היה דבר בעולם שאהבתי יותר ממטוסים.

הוא הכיר אותי מספיק לדעת, או סתם ניחש, אני לא יודע. אני זוכר איך שהתחלתי לדמיין את המטוס והצבעים היפים שלו בזמן שהוא לקח אותי איתו לתעלת ניקוז יבשה, במרחק של כמה דקות הליכה מהבית. הוא אמר לי אם אני רוצה לקבל את המתנה שהוא הבטיח, אני צריך לעשות מה שהוא יגיד. הוא אמר לי לשכב על הבטן ולא להסתכל אחורה בשום פנים ואופן. לא הבנתי מה קורה אבל עשיתי מה שהוא אמר.

אני זוכר שברי דברים מאותם רגעים. אני זוכר שפתאום הרגשתי את המשקל שלו עלי. אני זוכר אבן קטנה מתחת למותן שלי שהכאיבה לי, אבל אולי בזכותה הצלחתי להתמקד במשהו אחר ולא להרגיש מה שקורה. אני גם זוכר שפעם אחת הסתכלתי אחורה ולא הצלחתי להבין למה רוכסן הג"ינס שלו פתוח. אני לא זוכר איך הכל הסתיים ולא זוכר מתי הלכתי הביתה. לא זכרתי דבר מאותו יום עד גיל 14. הכל נעלם והופיע בבת אחת, שנים אחר כך. יחד עם הזיכרונות, משהו ממני נשאר שם בתעלה. עם הילד הקטן שהייתי אז. משהו אבד.

היום אני עוד מעט בן שלושים, עובד, מתפקד, תואר אקדמי – כל מה שצריך. ובכל זאת, אני הולך בין אנשים ברחוב ומרגיש שיש תהום פעורה ביני לבינם. שיש משהו שאבד לי שם בתעלה. וכמו נושא איזה סימן על המצח, אני מקווה שאף אחד מהעוברים והשבים לא רואה, לא שופט או מחווה דעה. חושש שלא יאמינו, כיוון שאני זוכר כל כך מעט, שימעיטו במה שקרה, או סתם יחשבו ש"מי שעבר אונס הוא פגום" במשהו.

בתור ילד, לא סיפרתי לאף אחד על מה שהיה, וממילא גם לא קיבלתי חיבוק מנחם או ליטוף מרגיע. מילה או משפט שיסירו ממני את האחריות על זה ש "ילד טוב לא הולך עם אנשים זרים". לפעמים אני רוצה כל כך לחבק את הילד שבי, שם בתעלה.

ולפעמים אני סתם הילד הקטן שלא יודע לתת מילים למה קרה שם, ויכול רק להתאכזב שבסוף, את המטוס שלו הוא לא קיבל.