אחרי שפרסמתי כאן (לראשונה בחיי!) את העדות שלי, עברתי וקראתי עדויות רבות. הכאב והסבל זורמים בין השורות, הדמעות זולגות על לחיי ללא מעצורים, עוד חיים של ילדת חן שנהרסו ללא תיקון, עוד אחת שתישא איתה מהיום משא כבד להתמודד איתו בחיים, יום יום ושעה שעה, רק בשל התנהגות פסיכופטית של בנ"א שרצה למצוא לעצמו הנאה סוטה.

מצד אחד, ככל שקוראים יותר סיפורים, המקרים הופכים קצת יותר למספרים. וכשחושבים על זה נהיה כואב יותר.. עוד אחת שאבא שלה / אח שלה (כמוני) / דוד שלה אנס אותה, עוד אחת שניצלו את תמימותה הילדותית, ונגעו בה, עוד ועוד חיים שנהרסו.

וככל שאני חושבת על הנושא, בזכות המודעות שנתנה לי החשיפה לאתר זה, אני נזכרת במקרים שונים נוספים ששמעתי, רובם מאנשים שאני מכירה אישית, במשפחתי או באנשים הסובבים אותי. כמעט לכל אישה יש את הסיפור שלה..

חמותי, אישה בת 56, לא מפסיקה לספר את הסיפור שלה, שעד היום רודף אותה, על אחד שהוריד אותה למרתף כשהיתה בת שמונה, ונגע בה עד שהצליחה לברוח. כל פעם שהיא מספרת, היא חיה את זה שוב, והכאב על פניה. היא הפכה לאישה ששונאת מין, ולא רוצה גבר בחיים שלה.

בעלי נאנס בילדותו ע"י חברים גדולים ממנו בפנימיה בה גדל. מערכת היחסים המיניים שלנו קלוקלת מאד בגלל זה. הוא מצפה שיחזרו על המעשה, דבר שקשה מאד לבצע.

אבל המטרה העיקרית שלשמה אני כותבת, זה לדבר על אלו שלא הצליחו להמשיך. שלא חזרו לחיים "נורמלים" עם משא נלווה. שבזה תמו החיים היפים שלהם. שאינם מסוגלים כיום לרשום את הדברים כמונו.

אספר שני סיפורים כואבים להחריד, שאני מכירה באופן אישי, קרובי משפחה.

סיפור ראשון - בן דודי.

בן דודי היה ילד מחונן מאד, מתוק במיוחד. ילד טוב להוריו, לאחיו ולאחיותיו. אחד כזה שכולם אהבו, בבית, בבית הספר ובשכונה. הוא היה מוכשר מאד ורגיש מאד. ילד מדהים!

בהיותו בן 12 , באחד הימים בשובו מבית-ספרו, תקפו אותו שלושה גברתנים, לקחו אותו למרתף צדדי, והתעללו בו שעות ארוכות מאד. אחד אחרי השני. אכזרי!! אכזרי!! אי אפשר לתאר במילים איזה יצורים דוחים הם היו!!!

הילד בקושי הצליח להגיע הביתה, והתעלף. הוא דימם בלי הפסקה, היה חיוור ולא יכל לדבר.

כמובן טיפלו בו מיד. אימו אישה רגישה מאד ואכפתית מאד כלפי ילדיה, עודדה אותו לספר בדיוק את שאירע, ושלחה אותו לפסיכולוג מכובד מאד לטיפול. לא הועיל שום דבר. הילד הלך והסתגר בתוך עצמו, הידרדר בלימודים, וחיוך לא עלה על פניו. זמן רב לקח לפציעה הגופנית להחלים. אך הפציעה הנפשית לא הגלידה עד עצם היום הזה. המצב הגיע עד כדי כך שההורים האוהבים האלו, לא יכלו להשאירו בבית, עבור שאר הילדים. שכרו עבורו חדר בהוסטל בקרבת מקום. הבחור לא יודע איפה הוא חי. עושה שטויות. לוקח מהמכולת בלי לשלם. חי בעולם משל עצמו. לפעמים נעשה תוקפני ואגרסיבי ללא שליטה. פשוט, הרגו את הילד בידיים. כל פעם שאני חושבת עליו, עיני מתמלאות בדמעות. ילד שהיה פרח. שיכל להיות אב מדהים למשפחה נהדרת, הוא צל של עצמו, קמל לגמרי. רצח בדם קר. בשביל הנאה סוטה של רגע. ולא הצליחו לתפוס אותם. לך תדע מה הם המשיכו לעולל..

סיפור שני - בת דודה של אימי.

לאימי הייתה בת דודה, שגדלה בצרפת, בחורה יפה בצורה בלתי שגרתית, וחכמה מאד! בקהילה הצרפתית בה הם גרו, אישה אחת חלתה בלידה, אושפזה לזמן ארוך בבית החולים, והאב לא הסתדר לשמור על הילדים האחרים שהיו בבית לבדו. הנאיביות הצרפתית של אותם הימים, הביאה את הורי הבחורה לשלוח אותה לישון בביתו של אותו אדם, שהיה מוכר לכולם כאדם ערכי, ולטפל בילדיו. כחודש ימים שהתה הבחורה בביתו, עד שאשתו השתחררה, והבחורה חזרה לביתה. אחרי זמן מה הוריה שמו לב שביטנה החלה לתפוח, היא שמנה יותר ויותר, וההורים המודאגים לקחו אותה לרופא אחר רופא, כשאף אחד מהם לא יודע מה הבעיה. עד שהגיעו לרופא חכם, קרוב משפחה, שמיד שאל אותה: מי הנבל? (בתמימות ששרתה אז, הבחורה לא בדיוק הבינה מה נעשה בה...) כמובן הקהילה דחתה את הבן אדם , והדיחה אותו ממשרתו. הבחורה ילדה בת חמודה. אותה בחורה לא הרגישה מסוגלת להינשא, וחייה את כל חייה בבדידות.

הבת גדלה בבית הורי אימה, והיה לה קשה בקהילה כשכולם ידעו את הסיפור שלה. אביה לא הסכים להכיר בה כלל, ולא תמך באימה בגידול בה. החליטו לשלוח את הילדה ארצה, לגדול אצל סבי וסבתי, משפחה חמה ותומכת. היא חיה אצלם כמה שנים, אך הייתה ילדה קשה ומרירה. כמה אהבה שהרעיפו עליה לא יכלה לקבל את העובדה שאלו לא באמת הוריה, ואין לה אב לפנות אליו. היא חיה בהרגשה של ילדה שנולדה בטעות, ושאביה לא מוכן להכיר בה. כאילו היא עשתה עוול בזה שהיא נולדה. היא עברה ממגורים אצל משפחה אחת למשניה, ניסתה את מזלה בפנימיות ובקיבוצים, ולא מצאה מנוח לעצמה. בהמשך החיים היו לה רעיונות שונים, כמו להינשא לדתי שיחזיר אותה בתשובה (שאין דבר כזה, דתי רוצה דתייה, לא להחזיר חילונית בתשובה). ובגיל 40, עדיין רווקה, שינתה את שמה לשם גברי, ועברה לחיות עם אישה.

תמיד ניסו במשפחה לתת לה הרגשה של בת בית, חלק מכולם, ותמיד החליטה שהיא בחוץ ולא שייכת.

לפני כחצי שנה היא חלתה בסרטן. היא אושפזה, וטופלה בטיפולים כואבים וקשים. היא סבלה בחיוך עד יומה האחרון, ואפילו צחקה איתי כשביקרתי אותה בבית החולים. היא נפטרה בגיל 50 בערך.

לאחר כחודש גילו סרטן גם אצל אימה, ותוך שבועיים גם היא הלכה לעולמה, בודדה ללא המשך, בגיל 70 בערך.

הסיפור הזה הוא פחות על המקרה עצמו, יותר על תוצאה שעלולה לקרות. גם ללא ההיריון, הבחורה שנאנסה איבדה את חייה. ועם ההיריון, שתי ינשים איבדו את חייהן. האחת איבדה חיים יפים ושמחים של בחורה יפה ומוכשרת, והשנייה נולדה לחיים אכזריים שלא האירו לה פנים. מסכת ייסורים קשה וכואבת!!

את הסיפור שלהן הייתה אימי מספרת לי מגיל צעיר. תמיד אמרה שחובה לדעת, וחובה להיזהר, ולהישמר. היא בכוונה סיפרה לנו בקול את הסיפור, שנדע שלא משנה מי האדם, חובה להישמר מפניו!

היום אני מודעת לסוף העצוב מאד של הסיפור, לאחר שראיתי את שתיהן גוועות במו עיני. כמה דמעות ירדו מעיני בימים אלו (לפני כשלושה חודשים), עת העברתי במחשבתי את מסכת החיים שקשה שעברו נשים אלו, בשל כסילותו וגועליותו של אדם אחד. שנחשב לאדם מן השורה, ושלעולם לא נתן על זה את הדין.

שיהיה זה לחיזוק נשים וגברים בהגנה נגד אונסים למיניהם, ויהיה לזיכרן של נשים מסכנות אלה, אם וביתה שלא זכו לשמוח בחייהן בעולם הזה.

וכן שיהיה להצלחה ובריאות נפשית לבן הדוד שעדיין מתמודד באופן יומיומי עם קשיים נפשיים קשים ביותר, וממרר את החיים למשפחתו ללא רצונו, שיחלים בזכות הדמעות שמוזילה עליו אימו לילה ויום!!!

בכאב עז ובלב שבור, ובתקווה לגדוע את כל הסוטים למיניהם שמשתמשים בחיי אנשים להנאותיהם. שיקבלו את הנקמה הראויה ביותר להתנהגותם זו!!! ושלא יקרו דברים כאלו יותר לעד!