תמיד הייתי ילדה של אבא, הקשר המיוחד שלנו היה זה שהפך את חיי. בגיל אחד עשרה אבא קרא לי וסיפר לי שמהיום הוא צריך להתחיל להדריך אותי לחיים, שזה משהו שלי ושלו ושאמא לא תבין. זה התחיל בלהראות לו חלקים שונים בגוף שנורא התביישתי לחשוף אבל אבא השתמש במשפט המנצח שליווה אותנו שנים קדימה. אני אבא שלך אני אוהב אותך אני אף פעם לא אעשה משהו רע.

ההדרכות הלכו ונעשו קשות יותר ויותר וכשהתחלתי להתנגד הפכתי לשבויה של אבא.

כל ביקור אצל חברה, כל טיול של הכיתה, סתם ג"ינס חדש שרציתי, הפך להיות ממשהו מובן ומתקבל למשהו שנאלצתי לשלם עבורו. התחלתי לסחור בגופי שיקולים של כדאי לא כדאי, משא ומתן לזמן ההדרכה ולמה שיהיה מעורב בה. הבנתי שמה שקורה איננו תקין אולם לא היה מפלט, הייתי שבויה.

למי ששואל איפה אמא אז אמא תמיד ידעה ושתקה היה יותר קל לפרוש לחדר לסגור את הדלת ולא לרצות לדעת מה נעשה מחוצה לה.

בפעמים שהתנגדתי הוא היה מגיע בכל זאת בלילה למיטתי, אחי הקטנים שישנו בסמוך אלי לא הצליחו להרתיע אותו. אני זוכרת את היד מתחת לשמיכה נכנסת לי מיתחת לתחתונים.

חמש שנים אחר כך כשראיתי את אותו היחס המועדף מופנה כלפי אחותי שהיתה צעירה ממני בשבע שנים הבנתי שאותה אני צריכה להציל.

התקשרתי לער"ן שהפנו אותי לאל"י והם הצילו את חיי.לאשונה ברחתי מבית הספר ויחד עם חברה נסעתי לבית אסיה לשוחח פנים אל פנים עם משהו שהציע עזרה, פתאום הבנתי שזה לא חייב להמשך, הבנתי שזה יכול להגמר לא יכולתי לשער לאן יתגלל כדור השלג.

הוצאתי מחזקת הורי ונשלחתי למקום חדש שם הכרתי אנשים טובים שניסו לתת אהבה ולעזור לי להחלים. במשפט שנערך לו הוא נשפט לעשר שנים. המשפחה כולה שעמדה לצידו יצרה אתי קשר רק לאחר המשפט. אמא שלי חשפה בפני את העובדה שאני דור שני לגילוי עריות משני צידי המשפחה. פתאום יכולתי להבין מחדש מצבים ומערכות יחסים בתוך המשפחה מבטי עיניים טעונים ומשפטים סתומים. כולם אצלנו תפשו את תפקיד הקורבן או המקרבן.

ניסיתי לחדש את הקשר ולחפש אהבה במקום שהיא מעולם לא שכנה בו ואז הבנתי שאני צריכה לוותר. לחתוך את החבל ולהתנתק. לתת לעצמי הזדמנות, לבחור בחיים. ניתקתי את הקשר עם כולם.

לאורך כל הדרך קיבלתי את הליווי המבורך והעוטף של אנשי הטיפול של אל"י. הדלת תמיד הייתה פתוחה והטלפון תמיד פנוי להקשיב לדמעות לזלוג, ואפילו לנסות לחבק (אם הייתי נותנת).

הכרתי את בן זוגי היקר שהגיע איתי במשך שנה לשיחות במרכז אל"י כדי לנסות ולהבין טוב יותר. קשה ללמד אדם לתת אמון כאשר האנשים הראשונים שהוא פוגש בחייו אמא ואבא פוגעים בו כך.

היום אני אמא לשתי בנות מקסימות ואני לא מפסיקה לטפל בי, כולי תקווה שהן לא תחוונה את הכאב העמוק שקיים בי (כן, אני אמא מאוד מגוננת).

הפגיעה לעולם לא נעלמת היא רק משנה פנים, כאם אני לא מבינה איך אפשר לפגוע ככה בילד. אני לא מבינה איך אפשר שלא לגונן עליו.

לאורך השנים התחברתי לאנשים שונים שבשלב מאוחר יותר של ההכרות גילינו שיש לנו מכנה משותף כואב של פגיעה מינית.

הלוואי ותהיה התעוררות ציבורית ונבין יש לנו אחריות חברתית כלפי הילדים.

הלוואי ותהיה החמרה בענישה לעברייני מין במיוחד באלה הגוזלים נפשות רכות של קטינים.

והלוואי שימצאו בעצמם את הכח אלה שנפשם פגועה לאחוז בציפורניהם בחיים, לאהוב ולטפל בעצמם ולא להרים ידיים לעולם. אמן.

יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך האנשים הטובים שם באל"י עזרו לי להקים לי חיים.

הלוואי ואצליח אני לעזור ולו במעט כדי לתת בחזרה.