עברו כבר 19 שנה, הייתי אז בת שש, ואת לא רוצה להרוס לאנשים אחרים את החיים, אז את לא מספרת. הרי הוא היום איש משפחה ויש לו אישה וילדים, אז מה? להרוס להם את החיים? ואיך תספרי להורים שלך שמישהו שהם מכירים פגע בילדה הקטנה שלהם? מה? תהרסי גם להם את החיים? תגרמי להם לסיוטים בלילות, הרי את אף פעם לא תגידי להם מי זה היה, אז למה להטיל פצצה ולתת להם לחשוד בכל אחד ? אז את שותקת.

הרי מספיק שהחיים שלך נהרסו, לא צריך גם להרוס חיים של אנשים אחרים.

את חושבת שזה לא השפיע לך על החיים, את מבטלת את זה וחושבת מה בסך הכל קרה?

אז נגעו בי קצת, הורידו לי את המכנסיים, רצו שאני אגע גם אבל לא הכריחו.

אז את זוכרת שפחדת, את זוכרת ששיחקת עם הילדים האחרים ופחדת להשאר איתו לבד.

פחדת שהדלת תנעל, כי ידעת מה יקרה. היית רק בת שש, אבל היית חכמה מאוד ואת זוכרת רק שני פלאשים ממה שקרה, שנדמה לך שלא השפיעו עלייך, שנדמה לך שזה כלום, אבל הם השפיעו על מי שאת.

את גם זוכרת איך ישבת בכיתה "ג" בשיעור שבו הסבירו על הטרדה מינית ובלב שלך חשבת שזה בדיוק מה שקרה לך. את זוכרת איך חיפשת את החברה המושלמת, זו שתוכלי לספר לה ושתמיד תהיה לצידך ולא מצאת.

את זוכרת את הרצון להיות תמיד בזוגיות, להתלות בחבר, כך שלא תצטרכי שום דבר אחר.

את זוכרת גם שהבאת את עצמך למערכות יחסים שבהן ממשיכים להתעלל בך, אומנם לא פיזית, אבל הופכים אותך לסמרטוט, גורמים לך להרגיש אשמה בהכל, גורמים לך להרגיש לא טובה מספיק, לא ראוייה. את שאת הופכת להיות כלום!

וכן את יודעת שלמרות ההכרה, למרות כל האנליזה שעשית לעצמך, גם היום מתעללים בך.

את נשארת במקום עבודה שבו הבוס מעיר הערות מיניות ולא עוזבת, כי איך את יכולה לעזוב מקום עבודה ולהשאיר להם את הכל? הרי את תמיד חושבת על האחרים, תמיד לא רוצה להרוס לאחרים.

אולי תתחילי לחשוב על עצמך? פעם אחת בחיים.

תחשבי על עצמך. מגיע לך להיות מאושרת. מגיעה לך כל האהבה שבעולם, מגיע לך לאהוב בלי לפחד, בלי לחשוש, בלי להרגיש אשמה ולא ראוייה.

את הכי טובה בעולם! את הכי שווה!

עכשיו רק נשאר להתרומם. להרים את עצמך מהרצפה. לאסוף את השברים ולהפסיק לתת לאנשים גם 19 שנה אחרי להתעלל בך ולדבר אלייך איך שהם רוצים.

די! מספיק!