כיתה יוד. מגמת אמנות פלסטית בתיכון יוקרתי. טיול שנתי למצפה רמון. ציור בטבע. צבעים מהטבע. לטיול מצטרף מלווה. אמן. צלם. אני מתיישבת על אבן, מקרבת רגליים לחזה בתנוחה עוברית. לבשתי סוודר שחור ומתחתיו גופיה לבנה ארוכה וצמודה. עברו כבר 16 שנה מאז והקפדתי להדחיק. משום מה את הסוודר הזה אני זוכרת. הוא ניגש אליי. תשארי בדיוק ככה הוא אמר לפני כל התלמידים הנדהמים ושלף את המצלמה שלו. זה החמיא לי. הנה אני דוגמנית. חלום של כל ילדה בת 15. כולם הסתכלו עליי, הילדה הביישנית, כאילו מגלים אותי מחדש באמצעות המצלמה שלו. הוא ביקש ממני להוריד את הסוודר והסכמתי. הוא ביקש ממני לעמוד ככה, ולשים את היד כאן ואת הגוף ככה, נוטה לכאן. זה התחיל להרגיש מוזר. הוא לקח אותי הרחק מהתלמידים, הלכתי אחריו, ההתרגשות ההתחלתית הפכה לבעתה. הוא המשיך בצילומים כאילו מנסה לחדור אל מתחת לגופיה הדקה. רציתי שהכל יגמר, לא ידעתי איך להפסיק, לא ידעתי להגיד לא. לא היה לי נעים. הרגשתי כמו קוף במעבדת ניסויים, אזוקה באזיקים בלתי נראים וחלשה מדיי מכדי לברוח. פגשנו שוב בתלמידים, הצטרפתי אליהם בהקלה. כנראה שסיפרתי לאחת הבנות מה היה כי כשהוא הגיע שוב לקחת אותי היא אמרה לי בקול רם שגם הוא שמע: תגידי לו לא! אבל כאילו מישהו הצמיד אקדח לרקתי הלכתי שוב פעם אחריו ובתוכי רציתי לצרוח לא, די, תפסיק, מספיק. הוא ראה שאני הולכת אחריו מותשת ומבולבלת, הוא ניצל תמימותה של ילדה ללא קול, ללא האסרטיביות הבסיסית ביותר של אדם על גופו. לא רוצה. לך מפה. תעוף לי מהפרצוף- בא לי לצעוק לילדה של אז. בסופו של דבר זה נגמר. לא זוכרת איך. הוא מצא ילדה אחרת. אני רוצה לצלם אותך הוא אמר לה ושלף את מצלמתו תוך כדי צילום ישבנה כשהתכופפה. לא רוצה, היא אמרה לו בטבעיות ועזבה. אני זוכרת את עצמי יושבת על צוק במצפה רמון, על הקצה, חושבת על מה שהיה, מנסה לעבד מה שקרה, וכל מה שעובר לי בראש זה לקפוץ מהצוק.