שכבנו במיטה וראינו סדרה, התחלנו להתנשק, הוא שאל אותי האם אני אוהבת אותו, שיקרתי, אמרתי שכן. כל כך רציתי לאהוב אותו בתוכי וכל כך פחדתי לאבד אותו. אני לא זוכרת איך זה קרה, אך רגע אחרי, הוא התנפל עליי, הפשיט אותי ואנס אותי בכוח. אחרי שהוא גמר בתוכי כי הוא רצה שאכנס להריון, הוא חיפש דם, הוכחה שהייתי בתולה, לצערי לא היה שום סימן כהוכחה. הוא התחיל לצרוח עליי, שזאת הסיבה האמיתית שלא רציתי לשכב איתו כי פחדתי שהוא ידע שיש לי אחר. הוא ניסה להכות אותי, להעניש אותי, אך אני הצלחתי לברוח ונעלתי את עצמי בשירותים. הוא נרדם ואני התקשרתי לידיד שלי וסיפרתי לו מה עברתי. מהרגע שניתקתי את הטלפון ועד שהבוקר הפציע, ישבתי על הספה ובהיתי בתקרה. בבוקר כבר הרגשתי שונה, החיים שלי כבר לא היו שלי. התחלתי להרעיב את עצמי וניסיתי להתנתק ממנו, אך הוא רדף אותי בבית הספר. למזלי הוא היה לפני סיום התיכון ונשארו לו חודשים ספורים עד הגיוס. אני משכתי איתו "עסקים כרגיל" לעיניי כולם, שלא יבחינו. הוא גם דאג לאיים עליי בכל הזדמנות, שאם אספר הוא ירצח אותי והרי גם ככה לא יאמינו לי. אני הייתי שבר כלי, נתמכתי על ידי החברה הכי טובה שלי וידיד שלי, שהיו בעצם היחידים שידעו. לא הכרזתי על פרידה רשמית ממנו כי פחדתי ממנו, אך הפסקתי להגיע אליו. הוא התגייס לקרבי ואחרי כמה חודשים, הודיעו לי שהוא נפצע והוא מאושפז במצב לא טוב. נסעתי באמצע השיעור לבית החולים עם אימא שלו ומאותו הרגע, אני הפכתי לאחות הפרטית שלו. הייתי נוסעת אליו כל יום, אחרי בית הספר, עוזרת לו, רוחצת אותו ומשכיבה אותו לישון ובכל ערב, לפני שהוא היה נרדם, הייתי מספרת לו, את הסיפור, על הבחורה המסכנה, שנאנסה על ידי החבר שלה.

אחרי שעשיתי את הצעד הראשון והעליתי את הסיפור, היה קשה לי נפשית להתעסק בזה שוב. אך לאור השאלות הרבות, כולל התהיות, האם זה סיפור אמיתי או בדוי, בשל הכתיבה שלי. החלטתי לעשות עוד טיפה סדר בראש שלי. מסתבר שדרך הכתיבה, היה לי יותר קל להבין את עצמי כי לפתע זה הרגיש שאני מסוגלת לדבר על זה ולעכל שזה באמת קרה לי וזה מאוד עזר לי. אומנם חייתי את הרגע, שוב ושוב ואני לא אשקר זה הבהיל אותי להתעסק בזה שוב כי זה כאילו לחזור אחורה לאותו רגע של חוסר אונים והפחד מהרגע הבא, אבל זה בהחלט שיחרר אצלי המון כעסים ומשקעים. לא פעם, מצאתי את עצמי מפסיקה את רצף הכתיבה, מרימה עיניים דומעות, מסתכלת סביבי ומרגיעה את עצמי שאני במקום מוגן ולא שם איתו. אחרי שפרסמתי את הרשומה, רצתי אל המראה להוכיח לעצמי שאני לא אותה הבחורה, בת ה16 שנשלטת על ידי קנאה חולנית של גבר. מסתבר שהיכולת שלי להתמודד היום ולהבין שאני כבר לא אותה בחורה חסרת אונים, נתנה לי כוח להמשיך את הסיפור. דרך הכתיבה, הבנתי שקודם אני צריכה לסלוח לעצמי. הרי לא פעם שאלתי את עצמי למה הלכתי לשם מלכתחילה אם לא אהבתי אותו. למה לא השארתי את המצב כפי שהוא ואולי זה היה נגמר אחרת ואחרי שאני אמצא בתוכי מחילה לעצמי. אני חייבת לשחרר ולנסות לסלוח להורים שלי. מסתבר שאני האשמתי אותם כל השנים כי הם כל כך תמכו בו והאמינו בו, עד שזה הרגיש שהם נותנים לו את הסמכות לעשות בי, כל העולה על רוחו ואם אני כבר בקטע של סליחות. אני חייבת לסלוח לעצמי על ההתנהגות שלי כלפי אלה שאהבו אותי ותמכו בי וששנים הרגשתי שאכזבתי אותם ולא החזרתי להם כגמולם.

ביום ששמעתי שהוא נפצע משהו בי התעורר. אולי הנקמה, אולי הרצון העז לראות אותו חסר אונים. אני לא זוכרת מה עבר לי בראש באותם הרגעים. גם לא היה לי הרבה זמן לחשוב כי אימא שלו הגיעה אליי לבית הספר לגרור אותי אליו. אני התרוממתי מהכסא והסתכלתי על שני החברים הכי טובים שלי, לקבלת אישור שאני באמת עושה את המעשה הנכון, שניהם אישרו לי עם הראש שאני יכולה ללכת. כשהגעתי לבית החולים הוא היה מחובר למכשירים וברגע שהוא ראה אותי הוא התחיל לבכות. מאותו הרגע שראיתי אותו שוכב שם חסר אונים, נפל לי האסימון שיש לי כוח בלתי מוסבר עליו. לפתע הבנתי שאנחנו לא לבד בחדר סגור והגבר הזה אוהב אותי יותר מאשר את עצמו. אוהב אותי עד כדי לפתח אהבה חולנית של רכושנות אין סופית כלפיי, שהגיעה למצב שהוא היה צריך לאנוס אותי, כדי להשאיר אותי קרובה. ההורים שלי הגיעו לבקר אותו המון ואני והוא הצגנו יחסים כרגיל. אף אחד לא קישר, הם חשבו שהריחוק בינינו קרה בשל הגיוס שלו לקרבי ולמרות שתמיד כשהם היו מגיעים, הם היו מוצאים אותנו עם עיניים נפוחות מבכי, הם לא שאלו דבר. בתיכון נתנו לי אישור מיוחד ללכת לבית החולים. הם הכניסו את הביקורים הבלתי פוסקים שלי תחת קטגוריה של מחוייבות אישית וקיבלתי ציון על הפרוייקט, כמו כן עזרה בלימודים. היום כשאני חושבת על זה, אלוהים שלח לי את הפציעה שלו משמיים כי זה עזר לי לתרץ את הירידה המשמעותית בציונים שלי ואת הרזון הבלתי מוסבר שלי.

כשהכרתי אותו שקלתי 45 קילו, לאחר המקרה המשקל שלי ירד מתחת ל 40 וזה די הלחיץ את כולם. אך למזלי, הם לא הציקו לי יתר על המידה. הם כנראה קישרו זאת עם הגיוס שלו לקרבי ועם העובדה שהוא נפצע. כשהייתי מספרת לו את הסיפור שלי, לפני השינה, הוא תמיד תיקן אותי, הוא לא הסכים שאני אקרא לזה אונס. הוא ניסה להכחיש ולהסביר לי שגם אני רציתי כי שכבתי איתו באותה המיטה. כשאיימתי עליו שאני אספר להורים שלי, שניתן להם להחליט האם זה אונס, או לא, הוא היה מאיים עלי בחזרה, שהוא יגיד ששכבתי עם הידיד שלי במקביל כי הייתי צמודה אליו כל הזמן. פעם אחת אמרתי לו, שלא אכפת לי שהוא יספר לכולם עליי ועל הידיד שלי. הוא נלחץ ואיים עלי שאם אני אספר, הוא לא יהסס להשתמש ברובה שיש לו מהצבא וירצח אותנו. שלושה חודשים שהרגישו כמו נצח, הוא היה מאושפז. אחרי שהוא חזר הביתה. אני ביקשתי להיפרד ממנו. הוא צרח לשמיים ואמר לי שהוא ירדוף אותי. אני אמרתי לו שאני מתחילה לצאת קבוע עם הידיד שלי ושאין לו מה לעשות נגד זה. כולם היו בהלם מהפרידה. אני זוכרת שאבא שלי כעס עלי כל כך וגם כשניסיתי להסביר את עצמי, הוא הכניס לי סטירה וקרא לי פריחה ובוגדת. מאותו הרגע, ההורים שלי התעלמו מידיד שלי לחלוטין, הם לא הסכימו לקבל אותו כחבר שלי. במקביל להתנהגות של ההורים שלי, אני והידיד שלי קיבלנו אין ספור טלפונים עם איומים על נקמה.

יום אחד אחרי בית הספר הוא הגיע לכיתה שלי וביקש ממני לבוא איתו, לא הסכמתי. הוא אמר שזה חשוב ושהוא מבטיח שהוא רוצה רק לדבר איתי ברכב ושהוא ייקח אותי הביתה. הידיד שלי אמר שהוא רוצה להצטרף, אך הוא לא הסכים. לאחר דין ודברים, נכנסתי איתו לרכב. לקחתי איתי אולר ונשבעתי שאני ארצח אותו אם הוא ינסה לעשות לי משהו. הוא נשבע שהוא רק רוצה לדבר איתי. נסענו על הכביש שמוביל לבית שלי. הוא נסע מהר ואני צרחתי עליו שיזהר כי אנחנו נעשה תאונה. הוא אמר שזה מה שהוא רוצה. הוא צרח שהוא רוצה למות איתי. אני שלפתי את האולר ואמרתי לו שאני אחתוך אותו אם הוא לא יפסיק את מחול השדים הזה. זה כבר היה ממש מפחיד. הוא ניסה להיכנס בעמוד, אני הסטתי את ההגה, עד שעצרנו בצד כששנינו גמורים. צרחתי עליו כמו משוגעת. זה כל כך הפחיד אותי שממש איבדתי שליטה. הוא ביקש סליחה ושוב הוא היה הגבר החלש שראיתי בבית החולים. אחרי שקצת נרגעתי, נסענו לחוף הים למקום שקט. הוא חיבק אותי חזק ונשבר. הוא התחנן שאני אחזור אליו ושאין לו חיים בלעדי. אני אמרתי לו בקול קר שאני בחיים לא אסלח לו על מה שהוא עשה לי ושהוא מחוק אצלי. הוא התנצל ביקש הזדמנות שנייה, אבל אני ירדתי מהרכב וביקשתי ממנו שיניח לי לנפשי ושיתמודד כי אני שייכת לגבר אחר. התקשרתי לידיד שלי שיבוא לאסוף אותי מחוף הים. הרגשתי כמו בסוף של סרט אימה. לא האמנתי שזה יגמר ככה, אך זה נגמר. כשהוא הבין שאני מתחזקת ומוגנת, ההטרדות שלו פחתו. אני ניסיתי לשקם את חיי אך הפכתי לאנורקטית רשמית והגעתי למצב שאכלתי רק תפוח ליום. אומנם הייתי מודעת למצב שלי, אך פחדתי שיגלו את הסיבה ולכן במקום ללכת לקבל טיפול, התחברתי לאנורקטית אחרת שהייתה מאושפזת במחלקה הסגורה בתל השומר. דרך הטיפול שהיא קיבלה, התחלתי לשקם את עצמי. במקביל עברתי לגור אצל ההורים של הידיד שלי, שהפך רשמית לקבוע שלי. היום אני יודעת שהייתי ברת מזל ושאלוהים אהב אותי כי נפלתי על משפחה חמה שבה כולם אימצו אותי לחיקם ווהעניקו לי בית, תמיכה והגנה מלאה.