אני לא בטוחה בת כמה הייתי. כנראה שמונה או תשע. אחי הבכור, שהיה אז בן 14 או 15, אמר לי שהולכים לשחק. הלכתי איתו. שיחקנו במקלט של בית הספר. המשחק היה שאני עומדת על ארבע והוא אונס אותי מאחור.

כאב לי. אמרתי לו את זה. הוא אמר לי "רק עוד קצת" והמשיך, ואני, אני לא עשיתי שום דבר, רק התכווצתי עוד ועוד לתוך עצמי, כיווצתי את כל התאים של גופי כמה שרק יכולתי, עצרתי את הנשימה וחיכיתי שייגמר.

כלי. גוף. רק גוף. בלי שום דבר שמוכל בו. בלי נפש, בלי נשמה, בלי אני בתוכו, רק גוף. כלי פיזי לגמרי בידיו של אחר. גוף קטן, מנוצל. אין אני כאן ששווה התייחסות, האני שלי מושעה. רק הגוף שלי פה, ומישהו משתמש בו עכשיו. תחכי.

עשר שנים בכלל לא זכרתי את זה, אבל כשהייתי בצבא קראתי משהו שהציף את זה ממעמקים. נזכרתי ומיד ביטלתי את זה: זה היה רק משחק ולא קרה שום דבר. לא צריך לעשות מזה עניין. רק עשר שנים אחר כך, כשהייתי כבר בת 28 והמיגרנות שלי התרבו כל כך עד שנחרבה לי השגרה, הייתי חייבת ללכת ולגלות את המקור שלהן. ושם מצאתי אותו, במקלט ההוא. ולא רק המיגרנות שלי נולדו שם. אני נולדתי שם. כל מה שאני, וכל מה שעשיתי, וכל מה שחוויתי, וכל החיים שלי, וכל ההחלטות, וכל הבחירות, וכל הפחדים, וכל השמחות, וכל ההישגים, וכל הדברים שאני הכי אוהבת והכי שונאת בי, הכול נולד שם. באונס ההוא. אני בעצם גיבוב היסטרי של דרכי התמודדות, של השלכות ושל דרכי התמודדות עם ההשלכות. אני האונס ההוא. שם התחלתי, ובלי זה אולי הייתי משהו אחר לגמרי. זה היה הגילוי הכי מכאיב, הכי נורא, הכי שובר.

קראתי כמעט כל מילה שמצאתי באינטרנט על תקיפה מינית ועל גילוי עריות, וזה אולי מוזר מאוד להגיד את זה, אבל התמזל מזלי. ימים ארוכים קראתי בפורומים את סיפוריהן של ילדות קטנות, קטנות ממש, שבמשך שנים ארוכות הלכו לישון במיטה שלהן וחיכו שאבא שלהן יבוא ויאנוס אותן, לילה-לילה, ובזמן שהוא אונס אותן, ממש אונס, בכוח ובכאב, הן מקוות, כל כך מקוות לשמוע את הצעדים של אימא שלהן מעבר לדלת, שתבוא להציל אותן, והיא אף פעם לא באה. הבדידות התהומית הזאת. הפחד. ההמתנה בשקט לכאב הפיזי הנורא, להשפלה, שתבוא ממישהו שהוא לא אחר מאשר אבא שלך. הערבוב הנוראי בין רע לטוב. ההתעלמות המוחלטת מהנפש שלך. הערעור של כל יסודות הקיום. העולם הזה הרבה יותר גרוע ממה שאנחנו מוכנים להאמין.

הרבה מאוד שמחה נעלמה ממני מיום שחשפתי את האונס בפני עצמי. היו ימים ששכבתי מקופלת במיטה רועדת ובוכה והרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי. שאני מאבדת הכול. שאני נשארת ריקה ושבורה. שכל מה שבניתי מתרסק ולא נשאר לי כלום. עד עכשיו אין כמעט שעה שעוברת בלי שאחשוב על זה. זה שם כשאני עובדת, כשאני נוהגת, כשאני הולכת, כשאני רואה גברים ושונאת אותם, כשאני רואה נשים ובטוחה שכולן נאנסו, כשאני יוצאת עם חברות ולא יודעת איך להסתיר את כל העצב הזה. זה כל הזמן שם. בכל דבר שאני עושה, בכל מחשבה, וגם כשאני חושבת על משהו אחר – תמיד יש לזה סאב-טקסט שקשור.

אבל יש גם אור שהולך ונובט לו, שמחה חדשה שלא הכרתי:

כל מה שנעצר ונחסם ונרמס במקלט ההוא כשהכאב שלי לא נענה, כל מה שנקבר ונעלם - עולה שוב, מתגלה, יוצא אל האור. מדי יום אני מגלה על עצמי דברים חדשים שהצמיחה שלהם נעצרה שם, ועכשיו היא חופשייה ללבלב שוב. ממש כמו בשיר של יהודית רביץ: "מקבלת אותי מתנה ומחייכת". והסיבה שהסתרתי את זה מעצמי כל כך הרבה שנים היא שעכשיו, רק עכשיו, יש בי מספיק שמחה, ומספיק אהבה ומספיק אמונה בטוב כדי להתמודד עם זה.

בנות, הם עשו בנו מה שהם רצו. היינו חלשות, והם היו חזקים או מתוחכמים מאיתנו. אבל זה נגמר. נשאר לנו לגלות את מה שהומת שם ולהחזיר אותו לחיים.