הייתי ילדה מאוד מאד יפה. מאות התמונות הצבעוניות שצילם אותי אבא באותן שנים מעידות על כך. כמתבגרת, נראיתי נורא, שיער מסופר ביד לא מיומנת, רוחש כינים, בגדים מקומטים ומוכתמים, כתפיים כפופות. מגיל עשר וחצי עשיתי הכל כדי להראות מכוערת ככל האפשר, כי כך אולי אבא, אחי והחבר של אמא שלי יעזבו אותי בשקט. הם לא, ועד שעזבתי את הבית מערכת ההתעללות שעברתי נמשכה, והאישה שהייתה אמורה להגן עלי, אמי, סירבה לבוא לעזרתי.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי מאימי, הוא סיפורה על כיצד נאנסה בגיל 13 וחצי במרוקו, על ידי בנו של בעל המתפרה בו עבדה, וכיצד הוכרחה להינשא לאנס, שהיה בעשרים שנה מבוגר ממנה, כשהרתה כתוצאה מהאונס. הכריחו אותה הוריה להינשא לו, היא ילדה את אחי הבכור כבר בארץ ואז נטשה אותו עם בעלה לשעבר, התגרשה ולאחר מכן פגשה את אבי ונישאה לו.

סיפור מזעזע זה היה לספר לילדה בת שש, הגיל בו אימא סיפרה לי את נסיבות נישואיה, אולם אם ציפיתי מאימא שלי שכתוצאה מהאונס שעברה היא תהייה קשובה למה שעובר עלי, הרי שהתבדיתי.

אבא נהג לתקוף אותי מינית מאז מלאו לי חמש שנים. "משחקים" הוא קרא למעשים שלו. הוא שכב עלי, התחכך בי, דחף אצבעות, נישק אותי בפה, והזהיר אותי לא לספר על כך לאיש. לא סיפרתי, אבל אימא ראתה. היא ראתה אותו מנשק אותי בפה, היא ראתה אותו שולח ידיים מתחת לחצאית הקפלים הכחולה הקצרה שלבשתי לבית-הספר היא ראתה והתעלמה. כשאחי הגדול החל לבקר אותנו בחופשים, הוא היה בן 15 שנים. לי מלאו אז תשע. אימא השכיבה אותו איתי במיטה, וכשצרחתי ובכיתי שהוא מכניס ידיים לפיג"מה שלי היא אמרה לי לשתוק, שאני מדמיינת דברים, שאני חולה בראש וסוטה מכיוון שאני חושבת שאח שלי יכול לגעת בי מינית. בכיתי על כך גם לאבא, צווחתי לפני שניהם שאני לא רוצה לישון איתו כי הוא נוגע בי. שניהם התעלמו ממני.

הורי התגרשו כשהייתי בת עשר וחצי. לאימא היה חבר חדש, נשוי עם ארבעה ילדים. ערב אחד הוא המתין לאימא בבית, שתחזור מהעבודה, שלח את היד שלו לפיג"מת הפלנל שלי, הכניס יד ענקית וחיטט בתוכי. הייתי משותקת מאימה, היד הגדולה והשעירה נראתה בעיני כאילו יש לה חיים משלה. לא יכולתי לזוז, התחלתי לבכות, ביקשתי שיפסיק. אחרי הרבה מאוד זמן הוא הפסיק.

למחרת בבוקר לא הלכתי לבית הספר, חיכיתי שהוא ייצא מהבית וסיפרתי לאמא מה קרה.

"אם הוא עשה את זה, הוא בן זונה, מניאק, ואני אהרוג אותו", אמרה לי אימא בשיניים חשוקות. ואני כל כך שמחתי, כיוון שלא שמעתי את ה "אם" שבקולה. שמעתי מה שרציתי לשמוע - שהיא תגן עלי סוף סוף.

באותו ערב אימא שבה הביתה ועל פניה ארשת חמורה. משה אמר שאת משקרת - אמרה ונעצה בי מבט נוזף. תתביישי לך, ילדה בגילך עם מוח כזה חולה. את חולת מין.

נשארתי בפה פעור, לא יכולתי לענות לה, ניסיתי, באלוהים שניסיתי, אבל רק גמגמתי, לא הצלחתי לדבר. לא הצלחתי להגן על עצמי. ואז הבנתי שאין, פשוט אין בעולם אף אחד שיגן עלי. שאם לא אברח, פשוט אשתגע. סבא שלי, האיש היחידי בעולם שאהב אותי באותו זמן, גסס מסרטן. כשנפטר נותרתי ללא מקלט לברוח אליו. הדבר היחידי שהציל את שפיותי באותם שנים איומות היו הספרים. קראתי, שלושה וארבעה ספרים ביום. קניתי ספרים, הייתי מנויה בארבעה ספריות בו זמנית, קראתי מתחת לשולחן בעת השיעורים, קראתי בעת שהלכתי ברחוב, קראתי במיטה, תמיד היה איתי ספר להתחבא מאחריו, לצלול למציאות אחרת, שונה, להיזון מחיי אחרים ולא להתעמת עם חיי שהיו סיוט נוראי.

המחנכת שלי, זיכרונה לברכה, חיה, ראתה את העובר עלי. היא ליוותה אותי לאורך השנים וצפתה בהתדרדרות שעברו לימודי, הריחה בסלידה את הריח החמוץ והמעופש שהדפתי כיוון שלא החלפתי בגדים ולא רציתי להתרחץ, כדי שלא להראות מושכת בעיני אף אחד. היא לקחה אותי לשיחה, זה היה לפני למעלה משלושים שנה, כך שגם אם היא ניחשה מה עובר עלי, לא היה לה למי לפנות. אז היא סמכה עלי ובקול שקט אמרה לי שלדעתה כדאי לי מאוד לעזוב את הבית ולעבור למסגרת אחרת, שתטיב איתי ולבקש ייעוץ פסיכולוגי. שמעתי בעצתה, הודעתי לאימא שלי שאני עוזבת את הבית ועוברת לקיבוץ. היא סירבה ואז אמרתי לה שאם לא תסייע לי בכך אמרר את חייה. מאחר שבאותו זמן כבר הפכתי לתוקפנית מאוד ביחסי כלפי אמי, לגלגתי על ידיעתה הדלה את השפה העברית, נופפתי בפניה בספרי הפילוסופיה שקראתי, וחזרתי בפניה על מה שאבא שלי נהג לומר - שהיא נחותה משום שהיא בת עדות המזרח.

הלכתי לקיבוץ, משך השנה הראשונה, באווירה הבטוחה שם, פרחתי. התחלתי ללמוד שוב, ניקיתי את שיערי מכינים, התלבשתי בג"ינס וחולצות ענקיות אבל לבושי היה נקי ומסודר.

אחרי תום לימודי נישאתי בגיל צעיר. בני בכורי נולד ואז, כשאחזתי בו בפעם הראשונה הבנתי שסוף סוף יש לי משפחה אמיתית מאז נפטר סבי. שהנה, כעת יש לי סיבה לרצות לחיות.

בתי נולדה שש וחצי שנים אחר כך, אושר ענק עבורי. ילדת פלאות. מגיל צעיר, כשרק התחילה להבין את מה שמדברים אליה, לימדתי אותה להיזהר ממניפולציות רגשיות. אמרתי לה שאם נוגעים בה, בניגוד לרצונה, באיברי המין שלה, שישר תפרוץ בצווחות. ובכל מקרה, ברגע שמבוגר נוגע בה, באופן שאינו מוצא חן בעיניה, שתאמר לי מיד. ביקשתי ממנה שוב ושוב להודיע לי מיד, על כל התנהגות חריגה של איש מבוגר כלפיה. אם זה אביה, אחיה, דודה או סבא. כמובן שמעולם לא השארתי אותה לבד עם אבא שלי או אחי. כשאבי ביקר, הייתי מזהירה את בני בכורי לא לזוז מצידה של בתי כשהלכתי להכין קפה במטבח. אמרתי לו גם במפורש למה - שסבא הוא איש מעורער נפשית ואין לסמוך עליו, שהוא יכול לפגוע בו או באחותו. עם אמי יחסיי היו מתוחים מאוד כל משך הזמן. לא סבלתי אותה. ניסיתי, ממש ניסיתי למצוא אהבה לאישה המזדקנת והממורמרת לה היא הפכה, ניסיתי לרחם עליה, לסלוח לה, אבל לא יכולתי. יום אחד, יושבת מולי פגועה ונעלבת היא שאלה אותי ישירות: למה, למה את שונאת אותי כל-כך?

את רוצה לדעת למה? צרחתי. אומר לך למה. את זוכרת כשהייתי בת עשר אמרתי לך שהחבר שלך נוגע בי ואת אמרת לי שאני משקרת? אז זהו, שאני לא שיקרתי אימא. את המילה אימא אמרתי בבוז כה תהומי, שכמעט ירקתי אותה. אני לא שיקרתי, צרחתי והתחלתי לבכות. אני לא שיקרתי. אבל את, האדם היחידי שהיה לי למי לפנות אליו, העדפת לשתוק. העדפת לפגוע בי ולהפקיר אותי להתעללות של אבא שלי, של הבן הסוטה שלך, של החבר המגעיל שלך ולהשאיר אותי ללא הגנה, כי פחדת שהם יעזבו אותך אם תגני עלי. עשית לי מה שעשו לך ההורים שלך.

אימא שלי ישבה מולי, המומה, וארשת פניה הבהירה לי היטב את המונח "חרבו פניה". בבת אחת, כשגמלה בה ההכרה של מה שעשתה ועם איזו אמת נוראה שהיא הדחיקה עד עתה אני מעמתת אותה, באו גם היגון והחרטה, באיחור של ארבע עשרה שנה.

לאהוב אותך? המשכתי לרתוח. על מה אוהב אותך? על כך שנתת לכל הגברים במשפחה שלנו ולחבר שלך להתעלל בי ושתקת כי לא היה לך אומץ להתעמת איתם?

אימא שלי בכתה בדמעות מרות, היא ביקשה ממני שוב ושוב סליחה. אני הבטתי בה בוכה, אבל למרות שניסיתי, לא מצאתי עבורה שום סליחה. זמן קצר לאחר מכן היא חזרה בתשובה.

התגרשתי כשילדי היו צעירים, עסקתי במקצוע האהוב עלי, וגידלתי את הילדים שלי לבד. כשמלאו לבתי שש וחצי שנים פגשתי את מי שעד היום הוא בן זוגי. כשעבר לגור איתנו, לאחר תקופה קצרה, הזהרתי את בתי שאם אי פעם הוא ינסה לגעת בה, שתבוא אלי מיד. אמרתי לה שתמיד אגן עליה מפני כל אחד בעולם שינסה לפגוע בה. אמרתי לה שאם יש משהו שאינה מבינה, שתבוא אלי לשאול, כי עדיף שאדע הכל בכל מכל ושהיא לא תסתכן בפגיעה. אחי, שבינתיים נישא ונולדו לו שני ילדים, הסתבך במשפט של הטרדה מינית במקום עבודתו ופוטר. שוחחתי על כך עם אימא שלי וביקשתי ממנה שתפנה אותו לייעוץ פסיכולוגי. אולם היא מצאה עבורו תירוצים.

הבת שלי התבגרה, יפה כמו חלום. בבואתי מימיי ילדותי. בניגוד לרצוני, היא התחברה לבנו של אחי,בן גילה, ויום אחד, לאחר שלקחתי את בתי לשיחה ארוכה אודות התנהגות שלא הלמה אותה, התברר לי שהוא מתעלל בה מינית. השתוללתי מכעס, הייתי מוכנה לרצוח אותו במו ידי, אבל למרבה הצער, זה לא ממש חוקי לרצוח ילד בן 13 בימינו אנו. מסתבר שחלק גדול מההתעללות שעברה בתי הייתה לנגד עיניה של אמי, כשבתי ביקרה בביתה. הנער שלח אליה ידיים מתחת לשמיכה בה הם התכסו בסלון הבית, התחמק למיטה שבה ישנה ושלח ידיים למרות שביקשה ממנו שיפסיק, והיא, צעירה ומבוהלת, פחדה להתנגד עד שהצלחתי לחלץ ממנה את הסיפור כולו. פניתי מיד לאימא שלי. זו, טיפשה כמו תמיד, במקום לקבל את העובדה שהנכד שלה הולך בעקבות אביו, החלה להאשים את בתי במה שאירע ולהצטדק שהיא עצמה אמרה לבת שלי לא לשבת איתו תחת אותה שמיכה. ושאם הוא אכן נגע בבתי, הרי שבתי היא האשמה. השיחה עם אמי נערכה ביום שבת, בביתה, כשבבית נמצאים גם שתיים מאחיותיה. תשובתה של אמי, הכעס אותו הפנתה כלפי בתי, הממו את הקטנה שצפתה בה במבט פגוע. באותו רגע, התפוצצתי.

"את קוראת לעצמך סבתא"? צעקתי עליה. "את לא מתביישת, זקנה רשעית שכמותך להאשים ילדה במעשים מגונים שעשו בה? את מגנה על סוטה מין דור שלישי במשפחה כיוון שהוא ממין זכר ומנסה לגרום לנכדה שלך רגשות אשמה על כך שתקפו אותה? ואת מעזה לקרוא לעצמך אמא וסבתא? תתביישי לך, חתולה מגנה על הגורים שלה טוב יותר ממך, אין לך שום חוש אימהי, שום חוש צדק, שום הגינות. ומצדי קחי את האלוהים שלך ותתחבי אותו לתחת הצדקני שלך, כי שום צדק לא למדת מהדת, שום לקח לא הפקת מכך שהפקרת אותי שנים לסוטי מין, כעת את רוצה להפקיר גם את הבת שלי אבל אני לא אתן לך, חולת נפש שכמותך, אני הולכת ממך ולא אני ולא ילדי אף פעם לא נחזור לראות אותך".

יצאתי מהבית עם הבת שלי ובני. התכוונתי לא לשוב לראות אותה לעולם. באותו שבת היא התקשרה אלי בבכי וניסתה לגרום לי להרגיש אשמה משום שבגללי היא "יצאה לחוף ועישנה קופסת סיגריות, ועוד בשבת".

הודעתי לה שמצידי היא יכולה לעשן נפט, לזרוק את עצמה מתחת לגלגלי משאית מרלבורו, ובאופן כללי ללכת לעזאזל כי אני גמרתי איתה, אין לי שום כוונה לתת לה להתקרב אלי או לילדי.

היא התחננה שאסלח לה, שוב. ביקשה שאביא את בתי כדי שהיא תבקש ממנה סליחה באופן אישי. היא שבה והצטערה על שעשתה. היא יכלה להסביר את מעשיה רק באופן אחד - ככה למדו אותה לחשוב - שנשים הן מפתות ורעות מטבען והגברים, שיצר עבורם הוא דבר טבעי, לא עומדים בפניהן.

הבת שלי ביקשה ממני לשמוע את ההתנצלות מסבתא והודיעה לי אחר כך שהיא מוכנה לסלוח לה. בכל מקרה, אני לא הסכמתי להמשיך ולשתוק ופשוט חוללתי שערורייה במשפחה. הודעתי לכל מי שצריך, כולל אחי ואשתו לשעבר שהנער זקוק לטיפול, הזהרתי את אחותו של הנער, אולם מאחר והבחירה אם להגיש תלונה נותרה בידיה של בתי והיא סירבה להגיש תלונה, הסתפקתי בכך ששלחתי אותה לייעוץ פסיכולוגי וסירבתי להרשות למי מילדיו של אחי להתקרב לביתנו.

אימא שלי ניסתה לכפר על התנהגותה לבתי, אולם המשקעים נותרו.

שנתיים לאחר מכן, כשאחי ישן אצל אמי, הוא ליטף את חזה של בתי בעת ששכבה על הספה בסלון. לצידו ישנה החברה שלו באותו זמן. הבת שלי, המומה מכעס, התקשרה אלי מיד.

"תתעמתי איתו", ציוויתי עליה בעודי נוסעת לכיוון הבית של אימא שלי. "אני תיכף מגיעה". מחצית השעה נסעתי במהירות מטורפת אולם כשהגעתי לחניון הבית ראיתי שאחי יוצא מהבית בבהלה, אומר לי "סליחה אחותי, אני מוכרח ללכת, עשיתי דבר איום", נכנס למכונית עם חברתו קפוצת השפתיים ונעלם. בתי חיכתה לי בבית של אימא שלי, שלובת זרועות, אימא שלי בכתה. "התעמתי איתו, בדיוק כמו שאמרת לי", הודיעה לי בתי. "הוא ניסה לגרום לי לדבר בשקט, אמר שהוא מצטער, אבל מאחר שהוא לא ענה לי למה הוא עשה את זה, למה הוא נגע לי בחזה, צרחתי עליו שתיכף אספר לחברה שלו ולבת שלו מה הוא עשה. צדקת אימא, החבר הכי טוב של סוטי מין זו השתיקה. ברגע שמתמודדים איתם וצועקים את האמת, אין ממה לפחד מהם יותר, הם נהיים קטנים, מפוחדים, ואז הם לא יכולים לפגוע באף אחד יותר".

כן, אמרתי לה כמה שאני גאה בה. לבת האמיצה שלי.

אימא שלי בכתה, אמרה שהאלוהים העניש אותה בילד סוטה. הודעתי לה שאם היא תמשיך למצוא עבורו תירוצים הוא יגיע לבית הסוהר ועוד באותה שעה התקשרנו לגרושתו של אחי והודענו לה על מה שקרה ותבענו ממנה שתיקח לביתה את הבת שלה שעד אז התגוררה אצל אביה. אמרנו לה בפשטות שאם לא תעשה כן, אני אישית אפנה לרשויות ואגיש תלונה.

בת אחי יצאה מביתו והיא אצל אימא. בתי עברה עוד כמה ניסיונות תקיפה מינית, במקום העבודה, על ידי שכן, אבל היא מצאה בכל פעם את הכוח להתמודד עם התוקפים, ובפעם האחרונה אפילו הגישה תלונה במשטרה. היא סיימה את התיכון במגמת צילום. סרט הגמר שלה היה הסיפור שלה - סיפור התקיפה המינית שלה על ידי דודה. היא הודיעה לכל הילדים בכיתה בראש מורם ובקול צלול שזהו סיפור אמיתי, סיפורה שלה.

הילדים בכיתה שתקו, אולם למרות שהיא ידעה שכמה וכמה מהם עברו דברים דומים, איש לא קם אחריה להזדהות עם מה שעברה ולהגיד "גם לי זה קרה". היא הייתה הראשונה והיחידה. אני כל כך מקווה שבשנים הבאות עוד ילדים יהיו כל כך אמיצים כמוה לקום ולהודות קבל עם שהם התמודדו עם תקיפה מינית, כי אני אכן מאמינה שכוחם של סוטי מין ואנסים הוא בשתיקה שהם כופים על המותקף. אני סמוכה ובטוחה שאותו הלם ושיתוק שמעשיהם כופים על קורבנותיהם, הם הסייעים הגדולים המאפשרים להם להמשיך ולבצע פשעים באין מפריע.

אבי נפטר לפני כמה שנים. פעם אחת ואני בת 26 ניסיתי לעמת אותו עם זיכרונותיי על מעשי התקיפה שלו. הוא הכחיש ומאותו רגע התחמק ממני. בעשר השנים האחרונות לחייו נפגשנו לכל היותר פעם בשנתיים שלוש. בחדר הטהרה, כששכב כרוך בתכריכים, רק אז אמרתי לו שאני סולחת לו.

אני בטיפול פסיכולוגי כבר הרבה שנים, אני משתמשת במדיטציה ככלי להפגת כעס, בכתיבה כדי לגרש את השדים השחורים של ימי ילדותי שעדיין רודפים אותי מפעם לפעם, ללא הזהרה.

הפסקתי לחפש דרכים לנקום באימא שלי על שעוללה לי, על הדרך בה הפקירה אותי להתעללות משך כל ילדותי. בזמנו האמנתי שאם אפגע בה מספיק, מילולית, אמצא בכך סיפוק ונחמה על חוסר האונים, הכאב והצער שגרמה לי אולם זה לא כך.

פגעתי באימא שלי בצעירותי, במלים בוטות ובחוסר כבוד אליה. אבל כל כמה שפגעתי בה, עדיין לא פגעתי בה אפילו כדי שבריר מהבגידה הכואבת שלה בי, אותה ילדה קטנה ששיוועה לעזרה מהאישה הכי קרובה לה בעולם, אימא שלה, עדיין נמצאת בתוכי ולא הולכת, כי עדיין, בגיל 44 אין לי עבורה נחמה.

הנחמה הטובה ביותר שאני מוצאת לאישה שאני היא ששברתי את מחסום השתיקה, את חומות החימר מאחוריהן שתקה הילדה הקטנה שנאנסה ושהפכה להיות אמי. את מחסום הפחד והבושה שנטעו בי שלושה גברים נבזיים, אבי, אחי והחבר של אימא שלי. אני גאה בעצמי שלא הסכמתי לשאת בשתיקה את התווית של שקרנית וסוטה שאימא שלי ניסתה להכריח אותי לשאת.

אני גאה מאין כמוני בבתי, אישה צעירה ונפלאה, חזקה מכל סופרמן שלא תיתן לאף אחד להתעלל בה.

ניצחתי אותם, את כולם, את כל חולי הנפש הפחדנים שכוחם היה בשתיקתי. אותי ואת בתי אף אחד, אבל אף אחד, לא יצליח להשתיק!

איי, נקמה מתוקה!