הכול עלה לי בשבוע בו צוין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. במשך כמה ימים, דיברו, כתבו ודנו בנושא ואני מצאתי את עצמי מתעלה על עצמי ומנסה בכוח לא לקחת חלק מזה. אולי מהרצון להתכחש לזה, או שבעצם מהפחד להתמודד עם זה. אך הכותרת של המאמר, "שתיקת הנאנסות", שברה אותי לחלוטין. אני קראתי את המאמר וניסיתי בכל כוחי לא להזדהות איתו, להתעלם ממנו אם אפשר, אך הוא דיבר אלי, הוא זעק מתוכו, זאת את תתמודדי, גם את נאנסת. אומנם אני לא האונס הקלאסי של גבר זר, אך אני בהחלט אונס. אני מחיה בתוכי, את הרגע בו סיפרתי למשפחה הקרובה שלי וגם אחרי 14 שנה זה הרגיש שאני מדברת על חברה ולא עלי. הם היו המומים, אך במשפחה שלי, כמו תמיד, כולם חובשים את המסכה המוכרת, עבר ונגמר בוא נעבור נושא וזה מאוד התאים לי כי באמת שלא רציתי לדוש בזה מעבר וגם ככה מבחינתי זה לא דבר שמדברים על זה איתם, הרי זאת הסיבה שגם לא פניתי אליהם מלכתחילה. עכשיו שאני חושבת על זה, גם ככה לא הייתי מצליחה להסביר להם. איך מסבירים שהבחור הראשון שיצאתי איתו וכל כך בטחתי בו, שהיה חלק מהמשפחה שלי, בן בית אצלי ואני אצלו. הוא זה שאנס אותי. כמה אירוני, ההורים שלי שכל כך חששו שאני יוצאת לבד, שכל כך שמחו שהתחברתי אליו, לא ידעו שהסכנה הייתה ממש מתחת לאף שלהם. הם לא תיארו לעצמם, שבזמן שהם ישנו בשקט כי הם חשבו שאני מוגנת, אני עברתי את הדבר הכי משפיל שחוויתי בחיי, אונס. הם כל כך בטחו בנו, שאחרי שנה של חברות צמודה, הם אפשרו לי כבר לישון אצלו. אני מודה, גם לי בזמנו זה נראה די טבעי, הרי ישנתי בחדר איתו ועם אחיו במיטות נפרדות ובאמת שהרגשתי בבית איתם. אומנם עברה שנה ואני התנשקתי איתו, התחבקתי איתו ואפילו הורדתי חולצה לידו. אבל אני ביקשתי ממנו לחכות. הוא היה גדול עלי בשתי מידות והיו לו צרכים ואני עשיתי לו טיזינג מסתבר, ללא כוונה, בתמימות, הייתי תמימה.

אלוהים, אני שוב מאשימה את עצמי. אני מנסה לשפוך את כל מה שאני מרגישה כי זה מרגיש לי, שזאת ההזדמנות היחידה שלי לדבר בפומבי ושאני חושבת על זה, תמיד רציתי לעלות על במה ולספר את הסיפור שלי, אך אין לי אומץ. אז אני משתמשת בכתיבה כבמה ואני מצטערת שזה קצת מבולבל, אני נורא מבולבלת ואני לא בטוחה מהיכן להתחיל. הוא היה החבר הראשון שלי. לא אהבתי אותו, אך הייתי מלכת הכיתה ביסודי וזה היה הכי הגיוני בעולם שמלכת הכיתה ביסודי, תיכנס לתיכון ותרצה לשמור על המעמד שלה, למרות שהיא חמשושית טרייה. לכן, ביום הראשון ללימודים חיפשתי את הבחור הכי מקובל בתיכון והתקרבתי אליו. הוא ישר קלט אותי, מה שאני לא ידעתי זה, שהוא היה הבן, של החברים של ההורים שלי והוא כבר הכין את עצמו לקראתי. הקליק היה מידי. הוא היה הבחור הכי מבוקש בתיכון ואני הייתי פני מלאך ובניגוד לקנאה שכולן היו צריכות לרכוש כלפי, דווקא קיבלתי חיזוק והתברגתי די מהר בשכבה שלי ושלו. היינו סיפור אהבה פשוט. לא דביק מדי, לא מכוער מדי. ממוצע. השנה עברה די מהר. אני עליתי לכיתה י` והוא ל יב` ואז הגיע יום ההולדת שלי וחגגתי 16 שנים. באותו הערב, הוא ביקש שנשכב. הוא אמר שהוא אוהב אותי והוא רוצה להתחתן איתי אחרי שנסיים צבא. אני נלחצתי הייתי רק בת 16, חתונה הייתה מילה גדולה מדי ולשכב איתו, הרגיש לי כמו לשכב עם אחי. לא הייתי מוכנה. היום אני יודעת, שהטעות שלי הייתה לומר לו את האמת. תחילה הבטחתי שאחשוב על זה, אחרי זמן מה, אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו בצורה כזאת. מאותו הרגע הוא התהפך לי, הוא הפך לאדם אחר, אבל אני לא רציתי לאבד את הקשר עם המשפחה שלו, אז המשכתי לצאת איתו. אומנם רוב הזמן הוא היה מתעלם ממני והוא כבר לא הראה לי את החיבה שהייתי רגילה אליה. אך בתוכי, חשבתי שנעבור את זה, שנתגבר על המשבר. ערב גשום אחד, אימא שלו נסעה מחוץ לעיר ואחיו ישן אצל החברה שלו, הייתי די בודדה ועצובה והוא התקשר אלי. הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. אני הייתי כל כך מאושרת שהוא מחפש אותי, התלבשתי מהר ולקחתי מונית לבית שלו. כשהגעתי אליו, הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא מבין ושהוא אוהב אותי. אני התנצלתי וביקשתי ממנו זמן, הוא אמר לי שלמרות הכול, יש בינינו משהו מדהים. התנשקנו והחלטנו שניתן לזמן לעשות את שלו. אני הרגשתי שוב מוגנת לידו, לכן כשהוא ביקש שאשאר לישון אצלו אני הסכמתי.