בת 35. גרה בארה"ב. עובדת כמורה בבי"ס יהודי.

עטופה בצעיף כבד יצאתי מהדירה שלי לעוד בוקר בהיר, מואר וקר. אני אוהבת ימים עם שמים כחולים ובהירים וקור. בגדיי החמים עוטפים אותי בשכבות של הגנה. תמיד אהבתי את החורף, ואת בגדי החורף. לבושה בצורה כזו הרגשתי תמיד בטוחה, מוגנת והרבה פחות חשופה מאשר בקיץ. למה כל זה כל כך חשוב לי? כי אני שורדת גילוי עריות, התעללות נפשית והזנחה.

זמן קצר לאחר יום הולדתי השני אבי התחיל לאנוס אותי. הוא היה נוגע בי, מחדיר את אצבעותיו ואת איבר מינו לוגינה שלי. אני זוכרת שהייתי בחדר השינה של הוריי, זוחלת ומתכרבלת על השטיח הכחול העבה שהיה שם, ולפתע מורמת ומושמת על השידה, מופשטת מבגדיי ואת איבר מינו חודר אלי. הרגשתי מוזר, אבל היות שהייתי בת שנתיים, זו נראתה הדרך שבה כל האבות מתייחסים לבנותיהם, לא?

לזיכרון הראשוני הזה נוספו עוד זיכרונות רבים. כשהייתי גדולה מכדי שיושיב אותי על השידה, מקום שהיה אידיאלי מבחינתו מבחינת הגובה (אחרי הכל, למה שיתאמץ כשהוא אונס את בתו שלו?), הוא התחיל לאנוס אותי במקומות אחרים בבית. כשעברתי לישון במיטת נוער, המיטה הזו הפכה להיות המקום הקבוע, וטקסי הלילה שלי, ה"זמן המיוחד" שלו איתי, התחילו. גופו הבוגר, הגדול היה מוציא מגופי הקטן את האוויר, הרגשתי כאילו אני נחנקת תחת כובד משקלו ונקרעת לחתיכות מגודלה ומעוצמתה של זקפתו.

טקסי הלילה הללו נמשכו כל שנות ילדותי, כמעט ללא שינוי. לאחר זמן התחלתי ללכת לישון מוקדם, בניסיון למנוע את "הזמן המיוחד", אבל כל מה שהצלחתי לשנות היה את מועד ההתעללות. במקום לאנוס אותי לפני שהיה לי צ"אנס להירדם, הוא התחיל לבוא לחדרי כשכבר ישנתי. לילה אחר לילה, הוא היה מעיר אותי בברוטליות. התנגדות, בכי או תחנונים לא עזרו. למעשה, בכי רק החמיר את המצב, הגביר את האיומים לגבי מה שיקרה לי אם אספר. מהר מאוד למדתי שהדבר הפשוט ביותר הוא להתחזות לישנה ולחשוב על משהו אחר- בד"כ על ספר שקראתי, על סיפור ששמעתי או על הדמויות ב"רחוב סומסום", תוכנית שאהבתי כילדה. מאוחר יותר למדתי שהתנהגות זו הנה דיסוציאציה, אחת הדרכים השכיחות יותר לברוח ממציאות שהנה איומה מכדי להתמודד איתה.

ההתעללות נמשכה כל ילדותי ועד לגיל ההתבגרות. חוץ מביקוריו הליליים, אבי מצא דרכים נוספות על מנת לבטא בצורה חולנית את כוחו ושליטתו. הוריי הרשו לי לעשות אמבטיה רק פעם בשבוע (למרות שהייתי גדולה מספיק בכדי לעשות זאת לבד), ובשלב מסוים, כשהחליטו שאני יכולה להתקלח, היה זה תפקידו של אבי "להדריך" אותי בנושא. מיותר לציין שהוא לא ממש הסביר לי את הטכניקה, והזמן הזה נועד בעיקר על מנת להכריח אותי לעשות לו מין אוראלי. כשהוא לא היה אונס אותי, הוא התעלל בי מילולית, קרא לי בכינויים מיניים משפילים לפני אמי, אחותי ואפילו בפני חבריי. חוסר הגבולות של אבי התפשט לגבולות נוספים, החל מהתהלכות בתחתונים בלבד כשחברים באו לבקר אותי (בד"כ הם לא חזרו שוב), דרך ליטוף ומזמוז של שדיה של אמי בכל הזדמנות ועד לתיאור מפורט של מעשיו בשירותים.

גם כשהתעללות המינית, הן הפיזית והן המילולית, לא התרחשה, היה ברור שאני ממלאת במשפחה את תפקיד ה"כבשה השחורה". תפקידי היה להיות הקורבן ולמדתי להיות כזו, היות שלהיות קורבן היה הרבה פחות … הרבה פחות מסובך. אם זה נשמע כאיזושהי החלטה מודעת, זו לא הייתה כזו. אבל החל מילדותי המוקדמת אהבה= התעללות, בושה וכאב. אלו היו הדברים הנורמליים, וקיבלתי את זה בדיוק כמו שילדים אחרים מקבלים בטבעיות את אהבת הוריהם. אני, הבכורה מבין שתי בנות, חייתי את הקורבניות של עצמי וראיתי כיצד אבי מתעלל באמי דקה אחרי דקה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. לא משנה לאן הבטתי, חוסר הערך והבושה שלטו בכל.

אמי, שהייתה בעצמה קורבן של אבי, בחרה להתעלם, או שלא הייתה מסוגלת להבחין בכך שאבי מתעלל בי. עם זאת, היא הצטרפה להקנטות, להערות ולהתעללות המילולית. לפעמים ההזנחה וההתעללות מצידה כאבו לי יותר מכל. מאחר ולא יכלה לדאוג לביטחוני ולצרכיי הרגשיים, היא הפקידה בידי את תפקיד ה"אמא הקטנה" החל מגיל שמונה, כשהיא ואבי היו משאירים אותי לשמור על אחותי בת השלוש למשך שעות ארוכות. כשלא יכולתי להשתלט על התנהגותה השובבה, אני הייתי זו שנענשה. ההחלטה הלא- מדוברת לפיה כל הבעיות בבית נובעות ממני אפשרה את המשך ההתעללות של אבי. זה היה עולמי; זה היה הבית היהודי הכביכול חם ואוהב.

השפעת עשור של התעללות באה לידי ביטוי בהפרעה פוסט טראומטית. כשהדברים הלכו והידרדרו, וכבר לא יכולתי להתמודד עם חיי ועם לימודי הרבנות שלי, חיפשתי עזרה. לאט, מאוד לאט, התחלתי להיזכר בכל האירועים מילדותי ויכולתי לעבד אותם על מנת להבין אותם, וכך יכולתי להבין איך ההתעללות השפיעה על הדרך בה אני רואה את העולם. בעזרת אהבתם של חבריי (שלהם אני קוראת משפחתי הנבחרת), טיפול טוב והשכינה, הגעתי למקום שבו אני היום, שורדת ומצליחה במסע החיים.

ביום השמשי שבו אני כותבת את העדות הזו, אני יושבת בבית קפה, בדרכי מבית הכנסת בו אני משמשת כרבי וכמנהלת החינוך, לביתי. בית הכנסת הזה מהווה סוג של בית עבורי, בדיוק כמו בתי הכנסת בימי ילדותי. מצעירותי האמונה סוככה עלי במובן של בטחון, בדיוק כמו מעיל החורף שלי וצעיפים. כשאני נכנסת לבית כנסת, אני מרגישה בבית. כשאני מתעטפת בטלית, ומרגישה אותה על כתפיי וגבי, אני מרגישה שהשכינה מחבקת אותי. איך קרה שמבית יהודי מלא בכאב מצאתי מקום בטוח וניחומים בבית הכנסת? הדבר היחיד שאני יכולה לומר זה איך שהרגשתי. בין אם זה היה רצונו של אלוהים שאגדל בבית כזה, או לא, אני יודעת שחיבוקו של אלוהים שמר עליי ועזר לי להפוך לדמות מחנכת ומנהיגה בפינה הקטנה שלי בעולם.

היהדות היא מרכז חיי. אני שולחת את העדות הזו תחת שמי העברי, לאה, ע"ש סבתי שנפטרה שנים לפני שנולדתי. בזמן האחרון אני חושבת לשנות את שמי העברי (בארה"ב רבים נוהגים לתת שם רגיל, ושם שני ע"פ הדת). אולי אחליף את שמי ללאה בת- חיים או שאשתמש בשם של אדם שאני מאוד מוקירה ומכבדת. אין לי שום כוונה לשנות את שמי החוקי, אבל אני מרגישה נכון לשנות את שמי העברי, השם שבו אני משתמשת כשאני קוראת בתורה, שם שקשור לחיים ולאושר, לא לכאב ולשברון- לב.

העובדה שאני שורדת גילוי עריות תמיד תהיה חלק ממני, אבל היא כבר לא שולטת במחשבותיי, רגשותיי ובדימוי העצמי שלי. אני נהנית מנקודות השיא והשפל בחיים עם משפחתי הנבחרת ועם אנשים מהקהילה שלי. אני מקווה שאתם, אחיי השורדים וכל אותם אנשים שיקראו את עדותי, תזכו למצוא את האושר, ההחלמה ומשמעות החיים, בצורה הייחודית שתתאים לכל אחד מכם. שתמשיכו להתחזק.