בת 44, רווקה. עובדת בתפקיד בכיר בהיי-טק.

אפילו עכשיו, כשאני יושבת מול צג המחשב, קשה לי מאוד לחזור אחורה ולחשוב על הסוד שלי, על הרגעים האפלים ההם... לא רק בגלל שהדחקתי את רובם, אלא בעיקר כי זה היה לפני יותר משלושים וחמש שנה. גם לא ממש ברור לי למה אני כותבת, כי איש במשפחתי לא יודע (וסביר להניח שהם לעולם לא ידעו). אולי כי הייתי רוצה שמישהו יקרא את זה ויאמר "את היית הקורבן. את לא אשמה". אני לא יודעת. אולי זו הדרך שלי לומר לכל אלה שיש להם סוד אפל וחולני כמו שלי, שהם יכולים לספר, שזה בסדר....

כשהייתי קטנה, הסתובבתי הרבה עם בני הדודים שלי. אחד גדול ממני בשנה, השני צעיר ממני בשנתיים. שיחקנו, צחקנו , עשינו הרבה דברים ביחד. היינו משחקים משחקי פנטזיה. המחסן שלהם (זה היה מין חדר קטן בחצר) היה מקום קסום שהפך להרים, או ליערות סודיים שבהם שולטים מכשפים.... ד י מיינו הרבה.

היום, כשאני חושבת על מה שקרה, אני יכולה לחשוב על פעמים בהן הייתי צריכה לראות איך הם הסתכלו עלי... בצורה לא טובה. היינו משחקים הרבה תופסת. יום אחד הם המציאו "תופסת התפשטות".... וכל הזמן הראו לי את ה... את איברי המין שלהם.... אני עדיין יכולה לראות אותם... טרום- התבגרות.... מאותו היום לא יכולתי לאכול יותר נקניקיות. אמא שלי תמיד ייחסה את זה לעובדה שהייתי מפונקת באוכל, וכמעט כל יום שיניתי את דעתי לגבי האוכל. האמת היא, שכל פעם שראיתי נקניק, או (בעיקר) נקניקיה, נזכרתי בפעם שבה הם חשפו את עצמם. אבל אף פעם לא חשבתי על זה באמת. בנים תמיד יהיו בנים. זה מה שחשבתי גם קודם, כשהייתי בת שלוש ובן דודי (הגדול ממני) שכנע אותי להוריד את התחתונים שלי ולתת לו לראות אותי.... כלומר, הוא היה בן ארבע! אני לא באמת חושבת שילד בן ארבע יכול להיות סוטה...

ואז אני חוזרת למשחקי הפנטזיה שלנו, ונזכרת איך, ככל שהתבגרתי, המשחקים התחילו לקבל נופך רומנטי, כמו בסרט "סיפור אהבה", או ג"יימס בונד (סרטים שהיו שוברי הקופות אז). לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. היות ואני הייתי הבת היחידה, תמיד הייתי צריכה לשחק את הגיבורה/ החברה של הגיבור. אבל אז התחילה המציאות לחדור למשחק, ומהר מאוד גיליתי שאני אמורה לשכב על המיטה ולשחק כאילו אני שוכבת עם בן דודי הגדול, "כחלק מהמשחק". זה גרם לי להרגיש רע, לא טוב, לא נוח, אבל התנגדתי רק לעיתים רחוקות. לא רציתי לאבד את האהבה של בני הדודים שלי. זה כל כך חולני שרציתי שהם יאהבו אותי... אבל באותו זמן הייתי בודדה בבית הספר, היו לי מעט חברים. לא רציתי לאבד חברים... וחשבתי שזו רק אני.... ואז חיי השתנו.

זה היה בחנוכה. משפחתי ואני התארחנו אצל בני דודי (וההורים שלהם כמובן). כל המבוגרים היו בסלון, ואנחנו הלכנו לשחק במחסן, כמו תמיד. באותו החודש מלאו לי 10. התחלנו לשחק "אמת או חובה"... ה"חובה" היו דברים די טיפשיים בהתחלה, ו אז איכשהו זה עבר לרובד מיני... קודם זה היה להגיד כל מיני דברים מיניים, מה שכמובן קסם לבנים, שכבר הציצו מדי פעם לכל הירחונים האלה. אני.... אני הייתי סקרנית, אבל הייתי נבוכה... ואז עברנו להציג סיפורים מיניים.... ומהר מאוד בן דודי הגדול הציע שנעשה מעין מבחן אומץ, ונבדוק מה כל אחד מאיתנו מעיז לעשות... כמובן שהכל בהקשר של מין... ואני זוכרת שלא רציתי, זוכרת שהתנגדתי, אבל הוא גבר עלי... גם בן דודי הצעיר לא היה בטוח שהוא רוצה לעשות את זה, אבל גם הוא עשה מה שבן דודי הגדול אמר לו.... אני, אני חושבת ש.... אני חושבת שפחדתי לומר לא.... וכך זה התחיל....

כל פעם שאני חוזרת לתקופה ההיא, אני שואלת את עצמי למה לא עזבתי את המחסן, הלכתי לבית, אמרתי לאמא שלי, משהו... לא הייתי חייבת לעשות את זה! לא הייתי חייבת לתת להם לעלות עלי... ומה שהכי חולני זה שהם נהנו מזה, בעיקר הגדול! סוטה בן 11....

אבל זה לא נגמר בזה.. שנתיים אחר כך, בן דודי הצעיר ביקר אצלנו בבית. ונכנסנו לחדר כדי לדבר ולבלות קצת ביחד, ואיכשהו התחלנו לדבר על כל הדברים המשוגעים שהיינו עושים כילדים, ואז עלה עניין הערב ההוא... ולהפתעתי, הוא אמר לי, בצורה מנומסת למדי, שהוא היה רוצה לשחק את זה שוב.

הרגשתי כאילו אני בת עשר שוב.... כל כך קטנה וחסרת אונים.... לא יכולה לדבר.... וכאילו הייתי רובוט, נתתי לו לגעת בחזה שלי, ללטף אותי, לגעת בי... לקפוץ עלי כאילו הוא גירסה "רכה" של איזה כוכב פורנו... עזבתי את הגוף שלי שוב, רק העמדתי פנים שאני שם, קפואה....

ואז המכנסיים שלי הורדו, והתחתונים, והרגשתי איך הוא נוגע שם, והרגשתי כל כך חולה, כל כך רעה.... אבל לא אמרתי כלום... נתתי לו לעשות כל מה שהוא רצה, שכבתי שם.... הוא ביצע עלי את כל התנועות של יחסי מין, כאילו אני בובה מתנפחת... אני מניחה שהייתי האימון שלו, לקראת חברה... לא ניסיתי לעצור אותו אפילו פעם אחת.... אני לא יודעת למה שתקתי. ידעתי שזה אסור, מגעיל, חולני... אבל המשכתי לשתוק.... אני חושבת שבגלל השתיקה ההיא, בגלל העובדה שלא התנגדתי, המשכתי לשתוק כל השנים... הרגשתי שלא תקפו אותי, שפשוט הייתי מטומטמת. .. הרגשתי שאני חולה או סוטה בדיוק כמוהם....

מעולם לא אמרתי להורים שלי, או למישהו אחר במשפחה, ורק מעט מאוד חברים שלי יודעים. ניסיתי ללכת לטיפול פעם, אבל לא יכולתי, הייתי יותר מדי מבויישת. ופחדתי שהמטפל יגיד לי שאני חולה, ושאני אשמה.... נכון שזה מטורף לחלוטין? מה שלעולם לא אשכח זה ההנאה שלהם.... איך הם השתמשו בי... הם לא מרגישים אשמַה! בכלל לא!! איך ייתכן שהם לא מרגישים מלוכלכים כמו שאני מרגישה? הם לא יודעים כמה בכיתי בגללם?

רק בזמן האחרון התחלתי לראות בעצמי קורבן. התחלתי שוב טיפול, ואני מדברת שם על כך שאני תמיד נותנת לגברים לדבר איתי בצורה מינית, ועל העובדה שאני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה כדי לשמור על גבר... אני עדיין בתולה, אבל ביצעתי "פעולות מיניות" בבני זוג, אני לא נותנת להם לעשות לי משהו.... ואז "ירד לי האסימון", והבנתי שזה קשור למה שקרה כשהייתי קטנה....

אבל מצד שני....

אפילו עכשיו, כשאני מסתכלת על מה שכתבתי, אני שואלת את עצמי "באיזו זכות את מתלוננת? דברים הרבה יותר רעים קורים לנשים כל יום, אונס, רצח... החוויה שלי לא הייתה כזו קשה"...

אני נלחמת בעצמי כדי לזכור שכאב זה כאב.... ואלימות זו אלימות.... ולא משנה כמה, ולמה, שתקתי אז, ביני לבין עצמי אני לא רציתי.

עברו 35 שנה, ואני עדיין מחכה שמישהו יבין אותי, ויאמר לי שאני לא רעה.... אולי יום אחד, האדם הזה יהיה אני.