אנשים לא מבינים את רוחב היריעה

אנשים לא יודעים שאני, כמו רבות, רק בת 22, וכבר מסתכלת בחשדנות ובסלידה על כל גבר זר.

כשהייתי בת 17, יצאתי לריצה בטיילת ליד הבית שלי. עצרו לידי שלושה בחורים ברכב. אני זוכרת התחלה של שאלה :"תגידי, איך מגיעים מפה ל.." אני נעצרת, רוכנת לחלון לשמוע. אני זוכרת יד חזקה על המותן, יד מזיעה על הפה- בחור רביעי קפץ מהשיחים וניסה לגרור אותי לתוך האוטו.

זה שבמושב האחורי מתכופף לעזור לו.

השניים מקדימה שולחים אליי מבטים משולהבים, דוחים, כמו חיות ואני צורחת, נושכת את היד שיש לי על הפה והיא מלוחה. אני זוכרת איך נחבטתי על הדלתות, את העיניים שלי בוערות-זיעה מהריצה ומהפחד שרפה אותן.

אני זוכרת בעיקר את ההבנה הפתאומית, המחרידה, שאני לא יכולה. ששום דבר שאני אעשה עכשיו לא יוריד אותו מעלי, וכל שיעורי ההגנה העצמית והכושר. אבודה. גמורה.

כל זה נמשך רק חצי דקה, אני חושבת. רכב אחר עצר שם, ואני נזרקתי למדרכה, הם צעקו, דלת נטרקה, אני התגלגלתי מהמדרכה לאספלט של הכביש, נגררתי וקמתי ורצתי הביתה בלי להסתכל לאחור. ננעלתי שלוש שעות במקלחת.

הם לא הצליחו. אני חייבת את נפשי לאדם אחד, שעצר פעם אחת בעפולה כי משהו ברכב שבצד הכביש נראה לו לא בסדר. ואני מודה לו כל יום. הלוואי שידעתי מי הוא או היא.

לא התלוננתי. הייתי ילדה, גם לא זכרתי שום דבר.

השתיקה הזאת? חוסר אחריות. שלי ושל כולנו.