רותי. כבר שמונה שנים עברו.

עכשיו אני נמצאת לראשונה בטיפול שבאמת מועיל לי, אבל הוא מעורר בי שוב את כל הרגשות, המחשבות והתחושות הפיזיות שהיו לי אז, וזה כל-כך קשה. אולי לכתוב על זה יעזור לי.

הפגישה ביננו התחילה כמו כל פגישה בין שני אנשים שמוצאים חן אחד בעיני השני.

חברה הסיעה אותי אליו הביתה. ישבנו, שתינו קפה ועישנו סיגריות. לאחר זמן מה, החברה הלכה, השאירה אותנו לבד, ואמרה שאם אני אצטרך טרמפ, שאתקשר אליה. ביקשתי ממנו להישאר לישון שם, כדי לחסוך ממנה את הנסיעות. הוא הסכים. בהתחלה הכל היה נעים והדדי. לאחר שהוא הוריד מעליי את החולצה והחזייה, הוא רצה להוריד גם את המכנסיים. סירבתי. אמרתי לו שזה מהר מדי בשבילי, רחוק מדי, ושאין לי שום כוונה לשכב איתו הערב. הוא הרגיע אותי, וניסה לשכנע אותי כמה פעמים רק להוריד את המכנסיים, ולבסוף הוא הצליח. נשארנו במיטה כשאני רק בתחתוניי והוא עירום כביום היוולדו. לרגע לא חששתי. כבר קרה לי בעבר שהייתי במצב דומה עם גבר, והוא הבין וקיבל את ההצהרה שלי. לא הייתה לי שום סיבה לחשוד שאיתו זה יהיה אחרת...

באיזשהו שלב, הוא הזיז את התחתונים שלי הצידה (אפילו לא "טרח" להסיר אותם), וחדר לתוכי. זה כאב לי כל-כך, ולא רק פיזית. הייתי המומה לגמרי. לא צפיתי את זה, לא ראיתי את זה בא. כשהתאפסתי על עצמי מעט, נעצתי את ציפורניי בבשרו, במותניים, וניסיתי להרים אותו מעליי. במקביל צעקתי בכל הכוח שהיה לי "לא!" ו"תפסיק!", אבל זה לא עזר. הוא המשיך בשלו. חדר לתוכי שוב ושוב, ורק רציתי להיעלם משם, למות. כשהבנתי שלמאבק שלי אין סיכוי, כי אני לא מצליחה להוריד אותו מעליי, ואם אני אצעק רק ההורים שלו, אולי, ישמעו אותי, התנתקתי. הגוף שלי נשאר שכוב על המיטה, סופג את כל הכאב, והנפש שלי יצאה ממנו ועלתה לפינת התקרה של החדר, והתבוננה על הכל מבחוץ.

עבר המון זמן עד שחזר השקט.

אין לי מושג מה קרה אחר-כך, אבל כנראה שבאיזה שהוא שלב נרדמתי.

בבוקר, נישקתי אותו וחיבקתי אותו, ניסיתי להוכיח לעצמי שזה לא נכון, שזה לא יכול להיות, שזה היה רק חלום רע.שאנחנו יכולים רק להתחבק ולהתנשק, וזה רק היה נדמה לי. הוא רק אמר: "אין לי כוח להפשיט אותך שוב" התמלאתי חרדה, התרחקתי מעט, ורק מלמלתי: "אתה לא צריך להפשיט אותי שוב" ואז זה קרה שוב. הפעם התנתקתי כבר כשהוא הוריד לי את החולצה. כשזה נגמר, התלבשתי, והתקשרתי לכל העולם, כדי לצאת משם. לא היה לי הסבר רציונאלי באותו רגע, אבל הרגשתי צורך עז לברוח משם.כשחיכיתי לחבר הכי טוב שלי שיבוא לקחת אותי, הבחור שאנס אותי חיבק אותי מאחורה, ואמרתי לו: "אתה יודע שמה שקרה כאן לא היה לגמרי מרצוני", הוא שאל: "את טוענת שאנסתי אותך?". אני רק עניתי: "לא, לא שאנסת אותי, אבל זה לא לגמרי היה מרצוני".

לקח לי יומיים להבין מה קרה שם, ו"לקרוא לילד בשמו". להשתמש במילה "אונס". למרות שבעצם כבר שם הבנתי שזה לא היה מרצוני, אבל הסיטואציה הזאת לא הייתה אפשרות מבחינתי בבילוי עם בחור שאני מחבבת, המוח שלי לא יכול היה לקבל את זה.

לאחר כמה ימים התקשרתי אליו, ואמרתי לו שבתשובה לשאלה: האם אני טוענת שהוא אנס אותי, התשובה היא כן. הוא, כמובן, הגיב כמו דביל, ואמר שאני מכניסה אותו לסרטים, ושאל אם אני רוצה לנתק איתו את הקשר (לא, האמת היא שאני מאוד אוהבת לשמור על קשרים עם חלאות אדם, שפוגעות בי). מאז לא ראיתי אותו או שמעתי עליו, וטוב שכך.

ברור שהאירוע הזה היה אירוע מכונן מבחינת היחס שלי לגברים (ולאנשים באופן כללי) בחיי, ובעיקר ביחס לתפיסות העולם שלי והמחשבות אודות עצמי, אחרים והעולם.

היום, שמונה שנים אחרי, אני עושה כל שביכולתי, בעזרת הטיפול, כדי לשקם את הנפש שלי.