חיילת, בת 19, ממושב בצפון הארץ.

כשהייתי קטנה תמיד חשבתי שאני הילדה הישראלית הממוצעת. בגיל 12 גרתי בשכונה נחמדה, היו לי הרבה חברים ומשפחה נהדרת. הייתי תלמידה טובה והתחלתי לדמיין לעצמי מה אעשה בעתיד.

ואז, לילה אחד, הכל השתנה.

הייתי במיטתי, ללא יכולת לזוז, מישהו אחז בידיי וברגליי, משאיר אותי מובדלת משאר העולם. אבא שלי הכאיב לי, אמא שלי צפתה. בכיתי. הוא פגע. כאב לי. אמי הרגיעה אותי, הבטיחה לי שהכל יהיה בסדר. "אם את אוהבת את אבא שלך, את תפסיקי לבכות". בכיתי. הוא פגע. אמא הסתכלה. כאב לי.

ואז התעוררתי. למרות שהחלום הזה הטריד אותי, פטרתי אותו כסיוט, וחשבתי שבזה זה נגמר. זה לא נגמר. הסיוט חזר. בכיתי. הוא פגע. אמא הסתכלה. כאב לי. הסיוט הזה חזר כמעט כל לילה. בכיתי. הוא פגע. אמא הסתכלה. כאב לי. לא העזתי ללכת לישון, פחדתי ששוב אחלום את אותו החלום.

פחדתי מההורים שלי. עד אז הייתי מאוד קרובה להורים שלי, אבל עכשיו הרגשתי לא נוח לשבת איתם באותו החדר. הייתי אחוזת אימה מהמחשבה על להיות לבד עם אבי. לא יכולתי להסביר להורי את פשר שינוי ההתנהגות שלי. איך אתה מסביר להורים שלך דבר כזה? הרגשתי כל כך אשמה. איך יכולתי, איך העזתי, לפחד מההורים שלי ולחלום כאלה דברים איומים עליהם כשהם כאלה נפלאים???? הם תמיד פינקו ואהבו אותי, והיינו כל כך קרובים. הנחתי שזו אשמתי. אני הייתי הבעיה.

הפסקתי לאכול. עדיין בכיתי. הוא עדיין פגע. עדיין כאב לי. אחרי זמן מה, אמי כבר לא הייתה בחלום, למרות שהיא עדיין רדפה את מחשבותיי בלילות, למרות שלא הפסקתי לחשוב על זה במשך היום. הציונים שלי הידרדרו. החיוך התמידי והמאושר שלי נעלם. המשקל שלי צנח. ההורים שלי שמו לב. הם שלחו אותי לטיפול. לא סיפרתי לפסיכולוגית שלי כלום. רק רציתי שזה ייגמר. עדיין בכיתי. הוא עדיין פגע. עדיין כאב לי. נכנסתי ויצאתי מכל מיני קליניקות, מכל מיני מומחים, האכילו אותי בכוח. רק רציתי לגמור עם זה.

ואז, יום אחד, זה נגמר.

הסיוטים פסקו. עבדתי קשה כדי לחזור לחיים שלי. עליתי במשקל, חזרתי להיות מעורבת בפעילויות בבית הספר והציונים שלי השתפרו. חזרתי לחלום על העתיד. אבל החיוך לא חזר.

החיים היו נהדרים. הייתי בת 16, גבוהה, יפה, פופולרית ועם חבר. ופתאום החלומות חזרו. רק שהפעם התוקף לא היה אבא שלי, אלא דוד שלי. הוא נראה כל כך אמיתי.

שוב ירדתי במשקל. התחלתי לחתוך את עצמי עם סכיני גילוח. הייתי מוקסמת, בצורה חולנית ומעוותת, מהתחושה כשהסכין חותכת את הבשר, מלראות את הדם שלי. היו לי חתכים בכפות הידיים, בזרועות, ברגליים, בבטן ובחזה. ההורים שלי שלחו אותי לטיפול שוב. הסיוטים המשיכו, רודפים אותי בלילות ובימים.

פחות או יותר באותה תקופה, דודי נעצר על תקיפה מינית של ילדה. רק אז התחילו כל פיסות הזיכרון שלי להסתדר.

עד גיל 8, גרנו בשכנות לדוד שלי. הוא שמר עלי כל פעם שהוריי יצאו. הוא היה האדם בסיוטים שלי. הסיוטים היו אמיתיים.

ההורים שלי לא התלוננו, כי לא רצו שאצטרך להתמודד עם כל הלחץ של התהליך המשפטי והעדות. כל קשרי המשפחה נותקו. אבל אני לא דואגת- הוא יישפט. אלוהים ישפוט אותו.

אחרי אחת הפעמים שחתכתי, הפעם בצורה עמוקה מדי עד שדיממתי כמעט למוות, התחלתי לקבל טיפול במכון שטיפל בפגיעות מיניות. למדתי איך לחיות עם זה. כן, זה דפוק. אבל אני לא יכולה לתת לו לנצח.

אני בת 18 עכשיו, חיילת. החיים שלי בשליטתי שוב, למרות שהמלחמה רחוקה מלהסתיים. עדיין יש לי סיוטים, עדיין יש לי מחשבות. אבל אני גם מבינה שיש לי משפחה מאוד תומכת וחברים שיתמכו בי באש ובמים.

כשאני שומעת סיפורים של שורדים אחרים אני מבינה שהחיים שלי לא כאלה רעים. שיש אנשים שעברו דברים יותר קשים ממני, ואם הם הצליחו להתגבר, אני גם יכולה.

אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, את גופי, את מה שהייתי, את מ י שאני, ואת כל מה שאהיה אי פעם. זה קשה. זה ייקח עוד הרבה זמן לפני שהטיפול ייגמר, אם הוא ייגמר אי פעם.

אבל החיוך חזר.