בתור מישהי שבית הוריה רחוק בצפון, יצא לי לא פעם לנסוע באוטובוס לילי, כשלפניי סופשבוע מפנק עם אוכל של אמא והמיטה של הבית.

אני בטח לא היחידה שזה קרה לה, אבל לצערי אני יכולה להעיד בוודאות, אחרי שלוש פעמים - בהן פגשתי באותו גבר מבוגר באוטובוס.

בפעם הראשונה אני זוכרת, נרדמתי מיד כשהאוטובוס יצא מהתחנה. אחרי כמה זמן שמתי לב שמישהו התיישב לידי, אבל לא התעמקתי. השעה היתה מאוחרת והמשכתי לישון, כשהתיק הגדול על ברכיי ומוזיקה טובה באוזניים. במעומעם, אני זוכרת שהתעוררתי מלטיפות ונגיעות באיזורים מאוד לא נעימים וכל זה כשאני ישנה. בהתחלה לא רציתי להאמין וזזתי יותר ויותר, כשאני ממש צמודה לחלון. אחרי פעם נוספת, כשהרגשתי את זה - כבר לא יכולתי להירדם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו - זה איך לברוח מהמלכודת הזו.

הגבר הסוטה המבוגר הזה נוגע בי ואני כלואה. ולא יכולה להגיד כלום. אנחת הרווחה (החלקית כמובן), הגיעה כשהבחור ירד בתחנה המרכזית בעפולה. הרגשתי שתפילותיי הכנות נענו.

כנראה שהיה מוקדם מידי.

מאז הפעם הראשונה עברו בערך שנתיים וחצי, כשבוודאות אני יכולה להגיד שהיתה נסיעה לילית נוספת שבה התעוררתי לצידו של הסוטה הזה.

כבר הרגשתי שמספיק הגעלתי את עצמי שלא עשיתי כלום בעניין והיית ביישנית. הרי תמיד אומרים - "איך היא לא אמרה כלום?!?"

מאז אני משתדלת להימנע מנסיעות ליליות באוטובוס הזה.

לצערי בשבוע שעבר פגשתי שוב באותו גבר. כאשר למזלי הגדול התיישבתי ליד חייל, כשאני במושב שליד המעבר. במהלך הנסיעה ניסיתי לא להרים את הראש - כדי שהוא לא יזהה אותי (ממש היתה לי הרגשה, כנראה נכונה, שהוא מזהה את הפרצוף שלי, "אהה הנה עוד פעם זאת.."), במהלך הנסיעה הוא נעמד לידי והחזיק במשען היד של הכסא שלי. ניסה לגעת בי שוב. זזתי מיד באי נוחות. פתאום הוא נזכר "סליחה, סליחה, אני מצטער".

אני לא סולחת, מצטערת.