בת 30. נודדת בין ישראל לארה"ב. חיה עם חתול (ליאו) ובן זוג.

איפה להתחיל? האנס היה אחי. אני הייתי בת שלוש, אולי שלוש וחצי, והוא היה בערך בן 12. זה היה קורה בזמן שנת הצהריים שלי.

אני זוכרת את הכאב, את הקולות, המשקל שלו עלי, הצבע הירוק של הקירות, התזוזה של השיער החום שלו כשהוא היה מגיע לקו הראיה שלי, כשאני בוהה בעננים דרך החלון שלי, ריח הוזלין, הלחישה המאיימת שהוא יהרוג אותי אם אספר, ההתחבאות תחת הכיור במטבח כדי שלא אצטרך ללכת לישון, ההתכרבלות והאחיזה בדובי שלי, והתפילה שהוא יאכל אותי בלילה … אני זוכרת הכל. מעולם לא שכחתי. למיטב זכרוני לא הייתה חדירה . היה לחץ והרבה כאב, אבל אם הוא היה אונס אותי, הייתי אמורה לדמם, ואני לא זוכרת דם.

הצלחתי לבנות מחיצה ביני לבין מה שקרה, ולמרות שאני כבר חמש שנים של טיפול אינטנסיבי, אני עדיין סובלת מסיוטים וטריגרים כל הזמן. אני יכולה להתפרק מהדברים הכי טיפשיים וקטנים. לדוגמה, הלכתי לבקר את אחותי, וראיתי אצלה קופסה גדולה של וזלין, וזה גרם לי להתקפת פאניקה שנמשכה שלוש וחצי שעות. קראתי כתבה על ילד שנאנס, ובכיתי במשך שעה. אחרי שראיתי את הסרט "קטיפה כחולה" רעדתי במשך שבוע.

אני לא מתיימרת להבין את מה שקרה, אבל אני משתדלת לכבד את זה. ביום הכיפורים האחרון התפללתי לא רק בשביל לשבור את הקשר שיש בינינו, אלא גם בשביל הילדה הקטנה שהוא ניסה להרוס.

כשההורים שלי התגרשו, ואני עברתי לגור עם אמא שלי, חשבתי שאני בטוחה. סיפרתי לה מה קרה, ובשבועות הבאים ניסיתי לשכנע אותה שאני לא רוצה ללכת למשטרה כדי שתוכל לנקום. לא רציתי טיפול. רק רציתי לשכוח את זה. הי, הייתי בת שש. לא רציתי ללכת למשטרה. אבל לפחות היא אישרה את הזיכרונות שלי ואת ההתנהגות שלי באותו זמן, והייתה מאוד סימפטית כלפי.

חוץ מזה, אלו היו שנות השמונים המוקדמות. גרנו אז ב ארה"ב, וכל עניין "הזיכרונות הבדויים" התחיל לעלות, ואפילו בגיל שש, ידעתי מה קורה לילדים שמדברים על אונס. אף אחד לא מאמין להם, זורקים אותם למשפחות אומנות ש ב הן מתעללים בהם יותר, ומי שאנס אותם רודף אחריהם והורג אותם כי הם "שיקרו".

ההתעללות מצד אמי הייתה תמימה בהתחלה. היא הייתה מבקשת ממני לעזור לה עם הפודרה, כשאני יושבת על בטנה ומורחת פודרה על השדיים שלה. כשהתחלתי להתפתח, היא הייתה צובטת בפטמות שלי או מושכת בשיער הערווה שלי. היא הכריחה אותי לשמוע אותה מדברת על הפנטזיות ו/או החוויות המיניות שלה. היום, בראיה לאחור, אני יודעת שמה שהיא עשתה היה נורא, אם לא יותר מזה, ממה שאחי עשה, כי היא הייתה אמורה להגן עלי.

המלחמה הפנימית המשיכה. אני אוהבת את אמא, אבל אני שונאת אותה . לא חשבתי בכלל שמה שהיא עשתה היה התעללות עד שלפני שנתיים מישהו אמר לי שזה לא נורמלי שאמא תעסה את השדיים של הבת שלה כדי שהם יגדלו.

כשהייתי בקולג", התחלתי לכתוב את כל מה שעברתי. הייתי עסוקה מכדי לעשות משהו חוץ מלכתוב. לא הרגשתי כלום. ברגע שסיימתי את הלימודים, האדמה פצתה את פיה ואני נזרקתי לגיהינום, והתחלתי להרגיש.

הגעתי לטיפול רק אחרי שהשותפה שלי התעקשה שאני אלך לטיפול במקום להילחם בה בגלל מה שקרה לי בילדות. היא הכריחה אותי ללכת לטיפול ועד היום אני מודה לה על זה. אני לא חושבת שהייתי מחזיקה מעמד עוד הרבה זמן אם לא הייתי מגיעה לטיפול.

רק אחרי שנתיים בטיפול הבנתי שמה שקרה לי לא היה באשמתי. מה שמוזר בכל העניין זה שמה שגרם לי להבין את זה לא היה משהו שמישהו אמר לי- פשוט מצאתי אלבום ישן מהתקופה ההיא. הסתכלתי בעיניה של הילדה הקטנה, ובכיתי שעות. איך יכול מישהו להאשים אותה על מה שקרה? איך מישהו יכול לפגוע בה?

אני חושבת שמצאתי את האדם שאתו אוכל לחיות את שארית חיי, ולמרות שהוא כבר יודע מה קרה לי, אני מפחדת שבפעם הראשונה שאשבר הוא יברח.

לפני כשנה הכל התמוטט. אושפזתי, ואובחנתי כסובלת מדיכאון. שמונה חודשים ועשרות כדורים לאחר מכן, הוחלט שאני מתאימה לחזור לחברה.

אני חושבת שהם טעו.

יש לי אישויות. קשה לי לתאר את עצמי כדיסוציאטיבית או כרבת אישויות כי אני לא "מאבדת זמן". אבל הן נמצאות שם כל הזמן, והן תופסות את מקומן כשאני מתוחה. בעיקר הילדה בת השלוש, והאישיות האלימה והמגוננת. למדתי לחיות עם הקולות שבראשי. הם אחת הסיבות שאני כותבת- כדי לברוח מהם.

אחרי חמש שנים בטיפול עשיתי כברת דרך ארוכה. אני לא מושלמת, אבל הגעתי למקום שבו אני יכולה לתמוך בעצמי הרבה יותר. הגעתי לנקודה שבה אני יודעת את כל התשובות ה"נכונות". אני יודעת שהחלל נמצא שם, אני רואה אותו, וכן, לפעמים אני זוחלת לתוכו לשבוע שבועיים. אני צריכה להתחיל ללכת בדרכי שלי, גם אם אני מפחדת.

זה לא קל, אבל הדברים בעלי הערך אינם קלים לעולם.

למרות כל מה שאמרתי, אני יודעת שאני צריכה תמיכה. יש לי חברים, אחותי (שעברה דבר דומה), בן זוגי, חבריי ברשת האינטרנט, האנשים שפגשתי בטיפול, הספרים שלי, הכתיבה שלי, החתולים שלי- ובעיקר יש לי אותי. אחרי 25 שנה, אני סוף סוף בצד הנכון של המלחמה. ולא תמיד אני מרגישה שאני נלחמת, ולפעמים אני מרגישה כאילו אין לי מקום, ואני מפשלת, ואני טועה, ואני שוכחת, אבל אני ממשיכה לנסות.

כשהתחלתי את הטיפול, לא רציתי לעשות את זה כי חשבתי שרק משוגעים הולכים לטיפול. טוב, עכשיו אני על כדורים, אני מניחה שאני מוגדרת רשמית כמשוגעת, אבל זה כבר לא מטריד אותי.

הומור זה דבר חשוב. לפעמים אני צוחקת מדברים שלא מצחיקים בכלל, תוך כדי התקפת חרדה, אבל תמיד יכולתי למצוא משהו לצחוק עליו. אני מניחה שזה נוצר כשאתה גדל בבית שבו אתה יכול או לצחוק או לבכות, כשבכי גורר בד"כ מכות, כדי שעכשיו תהיה לך סיבה לבכות, לעזאזל.

אני יושבת כאן ובוכה. אחרי כל כך הרבה שנים, ועדיין כואב לדבר על זה. עדיין קשה להודות שזה קרה, להגדיר את עצמי כאחת שחוותה דברים כל כך איומים, שגרמו לתודעה שלה להתפצל לחלקים . להודות שאחרי 20 שנה אני עדיין מתעוררת בצעקות, שאני מפחדת עד מוות מג"לי, מצבע ירוק, שאני עדיין סובלת מהתקפי חרדה ברמות שלא מאפשרות לי להשלים משפט.

אבל יש עוד הרבה דברים שאני יכולה להגדיר את עצמי לפיהם, ואלו הדברים שאני נאבקת כדי להמשיך בהם. אני כותבת נפלא, אני חברה שאפשר להישען עליה. יש לי חוש הומור אדיר, שיער ועיניים יפות, אני חכמה, יש לי עבודה שאני טובה בה, יש לי אנשים שאוהבים אותי מאוד, ושרדתי.

לחיות טוב זו הנקמה הכי טובה. אני עובדת על זה.