| <<< | לרשימת כל הכותרות | >>> אני כותבת כדי להשמיע את הקול שמושתק בי כל כך הרבה זמן. כדי שהוא לא יחזור אלי יותר בחלומות ולא ידבר אלי במקומות הלא מתאימים.
בכוחות אדירים סיפרתי לך שעברתי אונס. אני זוכרת איפה זה היה בדיוק. באוטו, בזמן נסיעה על דרך נמיר כשראינו שלט פרסומת שהזכיר לי את ההוא.
כמה ימים אחרי זה, יום שישי בצהריים, חזרת מפגישה אצל הפסיכולוגית שלך. ישבת מולי ליד השולחן ושאלת: "העניין הזה סגור אצלך?". השבתי "כן" מהוסס ומבוהל.
זה הרי לא פשוט להמשיך להדחיק דברים שנאבקים לפרוץ החוצה. ואז אמרת שאתה לא רוצה לשמוע על זה יותר בחיים. גם אני לא רציתי לשמוע על זה יותר בחיים.
אחרי שנפרדנו מצאתי את עצמי עוברת קורס הכשרה למתנדבים במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. במהלך הקורס התמודדתי עם הצפה טוטאלית של העניין. שם לראשונה קראתי לדבר בשמו. אונס. התחלתי להבין מה קרה לי שם, מהן ההשלכות. איזה משקעים נותרים אחרי שהחופש שלך נלקח ממך. איך ולמה קורה שהרצונות שלך לא נשמעים. איך את מוצאת את עצמך במעגלים של האשמות עצמיות. כל אלה זרקו אותי שוב ושוב לתוך הקשר שלנו. הם השתקפו שם בבהירות כל כך מסנוורת. אני זוכרת שזרקת עלי את הטלפון. אני זוכרת את הסכו"ם שהעפת מספר פעמים, את הכסא בו בעטת ולא הרמת כמה ימים אחרי, את הקללות שלך, את הקופסא של הגבינה הלבנה שהעפת לי מהיד ישר לתוך הפרצוף של החתולה.
ואת הפעם ההיא שאחרי מריבה החלטת שמתאים לך לשכב איתי ולא עניין אותך שאני פסיבית. שאני לא רוצה.
לרשימת כל הכותרות |