רק השנה העזתי לקרוא לזה תקיפה מינית.

רק השנה העזתי להתחיל לחשוב שאולי זה באמת עניין גדול ולא רק עודף רגישות של מישהי שלא מצליחה להתבגר.

רק השנה התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה ממש באשמתי.

למרות שכבר 16 שנה שאני לא מצליחה לתת אמון באף אחד ולא נותנת לאף גבר ממש להתקרב אלי.

למרות שלא הצלחתי לנהל ולו מערכת יחסים אחת תקינה מאז ואני כבר בת 35 .

למרות שהוא היה המפקד שלי והיה מבוגר ממני ב-11 שנה ואני הייתי ילדה קטנה ותמימה שרוצה נורא להתרגש ורוצה נורא שיאהבו אותה.

למרות שהוא הפך אותי בעזרת הקסם והכריזמה שלו, בשיטתיות ובאיטיות, בציניות ורוע לשפחת המין שלו.

למרות שאיבדתי את כוח הרצון שלי והפכתי לבובה על חוטים, לסמרטוט חסר רגש, לזונה.

למרות שאת הדבר היחיד שלא הסכמתי לעשות הוא לקח בכוח. למרות שהוא אנס אותי.

אני עדיין חושבת שהייתי טפשה וחלשה וכנועה.

אני עדיין חושבת שעדיף שאף אחד לא ידע שהייתי כזאת.

אני עדיין לא מעזה לספר אפילו לאנשים הקרובים אליי ביותר מה באמת קרה לי.

אני עדיין חושבת לפעמים, שאולי אני עושה עניין גדול מדי מסתם אירוע קטן וחולף.

אני מתחילה להסתכל לעצמי בעיניים ולבדוק מה באמת קרה לי.

אני מתחילה לנסות לפתור את זה ולדבר על זה.

אולי זה פעם יעבור.

אולי פעם כן תהיה לי זוגיות.

אני חושבת שיותר מתקבל על הדעת שלא.