בשנות השלושים לחייו. נשוי ואב לתאומים.

החיים טובים. טובים בכל כך הרבה מובנים. אני בטוח שעוד לא התחלתי אפילו להבין עד כמה הם טובים. החיים יכולים להיות גם מאוד קשים. קשים כמו שרק ילד מוזנח יכול להבין. שום דבר שחוויתי כאדם בוגר לא מתקרב למה שחוויתי כילד.

אני בא ממשפחה לא מתפקדת. חוויתי הכל, מהתעללות פיסית להתעללות נפשית, להתעללות מינית, ולאושר. אבל הדברים הרעים הם אלו שחרוטים אצלי. נראה שהיו כל כך הרבה כאלה, עד שלפעמים אני לא יודע מה אמיתי ומה לא. אני פשוט יודע מה קורה בהווה. סוף סוף מצאתי אושר וקבלה ואני מקווה שלעולם לא אאבד אותם.

"אני אוהב אותך, לעולם לא אעשה משהו שיפגע בך, אתה לא אוהב אותי?" אני שומע את המילים האלה שוב ושוב בראשי ובכל פעם שאני שומע אותן, הן מעצבנות אותי.

בהתחלה באמת האמנתי שהוא אוהב אותי, אבל עכשיו אני חושב שהוא השתמש במשפט הזה רק כדי לגרום לי להרגיש רע כי לא אהבתי אותו. איך יכולתי לאהוב אדם כמו אבי? הוא היה רשע, הוא היה מתעלל. הוא הזניח את כל המשפחה וכולם קיבלו את זה. ובכן, אני לא מוכן לקבל את זה יותר. כל מה שהוא עשה לי היה רע. אני יודע שכדי לעזור לעצמי אני צריך לסלוח לו, אבל אין לי שום כוונה לומר לו את זה.

אבי היה הגיבור שלי, המורה שלי, המגן שלי, המפרנס שלי. הוא היה כל מה שאבא אמור להיות. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה מוזר, הוא היה אנס, הוא היה סדיסט, הוא היה מניפולטיבי, הוא התעלל בילדים.

כילד אני זוכר אותו מכה אותי בישבן. הוא היה לוקח אותי בדרך כלל לחדר האמבטיה או לחדר שלו. זה איפשר לו לנעול את הדלת, כך שלא יוכלו להפריע לו. הוא תמיד היה מסיר את המכנסיים והתחתונים שלי ולפעמים מפשיט אותי לגמרי. הוא אף פעם לא הסביר לי למה הוא מעניש אותי, רק היה אומר שאני רע. ברגע שהוא היה מוריד לי את המכנסיים הייתי מתחיל לבכות, כי ידעתי מה יקרה. כששכבתי בחיקו, מתחנן שיפסיק, תמיד הרגשתי איך הוא מתקשה ונצמד אלי.

הסיטואציה הזו גרמה לי להרגיש מלוכלך . הייתי מפוחד, ובעיקר נגעלתי. תמיד פחדתי שמשהו אחר יקרה. הפחדים שלי התאמתו כשיום אחד, בזמן שהעניש אותי על שהשתוללתי עם אחותי, הוא הכריח אותי ל"רדת" לו.

כל הדברים האלה קרו עד לגיל 13.

תמיד ניסיתי להגשים את הציפיות שלו , אבל מעולם לא הצלחתי. איך אתה משביע רצון של מישהו שנהנה להכאיב לך? נותן לו להכאיב לך?

הוא התעלל בי גם מילולית ונפשית. הוא תמיד כינה אותי בשמות ודחף אותי כמו אותם בריונים בבית הספר. לא הייתי צריך את זה; הייתי צריך אבא שיאהב אותי. שיאהב אותי באמת.

אני לא חושב שהוא התעלל באחיותיי פיזית. אני יודע שהוא התעלל בהן נפשית ומינית. שנאתי כל פעם שראיתי, כל פעם שהוא נגע בהן. אני זוכר לילה אחד, כבר שכבתי במיטה, יכולתי לראות את אבא במסדרון. אחותי הייתה איתו. אני זוכר את הבכי שלה, איך שביקשה שיעזוב אותה, אבל הוא פשוט התעלם. קמתי והלכתי לפתח החדר. ביקשתי "בבקשה, אבא, עזוב אותה. בבקשה, אבא, אל תפגע בה". אני חושב שהייתי אז בן שש או שבע, מה שאומר שאחותי הייתה בת שלוש או ארבע. הוא צעד לעברי, סטר לי והורה לי לחזור לישון, הוא אמר שאני צריך להגיד תודה שזה לא אני. עשיתי מה שאמר לי. אחר כך הוא בא אלי, אמר לי שאני "נקבה" קטנה. שאני סוטה, כי הצצתי ל ו, ולכן מגיעות לי מכות. האם באמת מישהו יכול להיות סוטה בגיל שש?

כצפוי, הוא הכה אותי. הוא הפשיט אותי והכה אותי. הרגשתי כל כך הרבה גועל, כל כך מלוכלך. הייתי סוטה. כך האמנתי באותו הזמן.

אני תוהה אם האחיות שלי זוכרות שניסיתי לעזור להן. אני תוהה אם הן יודעות מה עברתי עם אבא. אני מקווה שהן לא שונאות אותי כי לא עזרתי להן. לא יכולתי לעזור להן בגלל שפחדתי בדיוק כמוהן. הייתי יותר מדי קטן, חלש, נפחד וביישן. הייתי מוכה אימה מאבא.

למי יכולתי לספר, איש לא הקשיב. כשכבר אמרתי משהו, היו אומרים לי שיש לי דמיון מפותח מדי. אני מצטער, ילד בן שש או שבע לא יכול להמציא דברים כאלה. האם אמי הייתה עיוורת למה שאבא עשה? אני חושב שכן. היא הייתה אחות בבית חולים ורוב הזמן לא הייתה בבית, אבל אבא היה כל כך מוחצן במה שעשה.

את ם בטח שואל ים למה לא סיפרנו לה או למישהו אחר מה שאבא עושה. בגלל עובדה פשוטה אחת. הוא היה אבא שלנו, ולמרות שהוא התעלל בי ובאחיותיי עדיין אהבנו אותו. איך ילד יכול לומר "לא" להורה, איך ילד יכול להלשין על הורה? הוא לא יכול, כיוון שהוא אוהב אותו ולא רוצה לאבד אותו.

רוב ההתעללות המינית והפיזית נפסקה בתקופה שבה מלאו לי 14-15, תקופה בה גופי התחיל להתבגר. הפעם האחרונה שבה הוא נגע בי הייתה כשהייתי בבית חולים. עברתי ניתוח והייתי בחדר ההתאוששות. אני בטוח שאמי ראתה את הכל, או לפחות חלק. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא נגע בי , אבל הוא המשיך להתעלל ולאנוס את אחיותיי הצעירות.

עד היום אני סובל ממה שהוא עשה לי. אני עדיין מרגיש את הכאב, הצער, האשמה, הכעס, הפחד והבושה. זה מדהים שאתה יכול להרגיש את כל זה למרות שאתה יודע שאתה לא אשם. אני יודע שלא רציתי שזה יקרה, אני יודע שלא גרמתי לזה לקרות. אז למה אני עדיין מרגיש כך?

יש עוד דברים שאני נושא איתי עד היום. הפחד והחלחלה שאני מרגיש כשאני חש כשמישהו נוגע בי בגב או בכתף. הפחד שאני מרגיש שמישהו מאיים עלי פיזית. גופי נכבה, כי הוא יודע, בדיוק כמו מוחי, שזה כואב פחות אם לא מתנגדים. אני נכנס לקשר רק כשאני בטוח שיקבלו אותי כמו שאני. אני בוחר את חבריי מאוד בזהירות. אני יודע שכל אחד מהם יעמוד לצדי בשעת צרה. אני גם יודע שאיש מהם לא ניסה, או ינסה, לפגוע בי בכוונה. אני בודק ובוחן כל דבר שיכול להשפיע עלי. במהלך קשר מיני אני מעדיף להיות הפסיבי, לתת לאדם השני לקבוע את מהלך הדברים. רק בדרך זו אני יכול להיות בטוח שאני לא מכריח אותו לעשות משהו שהוא אינו רוצה לעשות.

אני סולח לאבא שלי על מה שעשה לי. אני רק מקווה שיום יבוא והוא יבין וייקח אחריות על מה שעשה. אני לא חושב שזה יקרה. אז אבא, אם במקרה אתה קורא את זה, אני סולח לך על כל מה שעשית בעבר.

כוח, שליטה, התעללות, הזנחה, מין, בהלה, פחד, כאב, מניפולציה, צער, חולשה, אשמה, תוקפנות, תשוקה, ספק, שמחה, עצב, רגרסיה, בהלה. ילד קטן. הייתי ילד מתוסבך, ואני איש מתוסבך! כל הרגשות שרשומים כאן הם הרגשות שהרגשתי וידעתי כילד קטן. כל הרגשות הללו הם מה שאני מרגיש ויודע כאדם בוגר.

מפחיד לומר, אבל אני חושב שהתעללות מינית נפוצה מאוד. נפוצה בקרב ילדים, נפוצה בקרב מבוגרים, ונפוצה בקרב משפחות. כל מה שצריך כדי למצוא חומר על אלימות מינית וניצול של ילדים זה להיכנס לאינטרנט. זה מחליא אותי לחשוב על כמות האנשים שעברו התעללות!!

אני חושב שהרבה יותר בנים עוברים התעללות מינית ממה שאנשים חושבים. אני לא חשבתי שעברתי התעללות מינית עד שהייתי בן 23 בערך. ילדים מתומרנים בקלות למצבים בהם הם צריכים לעשות דברים, והמתעללים יודעים שרוב הילדים לעולם לא יספרו. ילדים לא ידברו, כי מרגע שהם לומדים ללכת אומרים להם לא לדבר על מין, אומרים להם שמין זה דבר מלוכלך, כך שברגע שמשהו מיני קורה לילדים, הם מתביישים, והבושה הזו מקשה עליהם לספר למישהו. בושה זה רגש אכזרי, ומבוגרים שגורמים לילדים להתבייש הם האכזרים מכל. האדם שלימד אותי מה זו בושה כשהייתי קטן היה אבא שלי, והוא האדם האכזרי ביותר שאני מכיר!

עברתי התעללות על ידי גבר וזה השפיע על הגבריות שלי. כל פעם שאבי הרביץ לי הוא היה קורא לי נקבה, הומו, סיסי וכו". הוא היה מתייחס לגודל איברי המין שלי, משווה אותם לשלו. כך שעלבונותיו של אבי גרמו לי להתבייש בגופי. זה השפיע עלי כל כך עד שבנקודה מסוימת הייתי בטוח שאני הומו.

ההתעללות המינית שאני זוכר התחילה בערך בגיל שש והסתיימה בגיל 13-14. מגעיל אותי לחשוב שמבוגר יחשוב שזה בסדר להכריח ילדים לעשות סקס. אף פעם לא הרגשתי שיש לי שליטה על הגוף שלי, אף פעם לא הרגשתי שמותר לי לומר לא! לא יכולתי לספר לאף אחד מה קורה, כיוון שהרגשתי מאוד מלוכלך ואשם והתביישתי במה שעשיתי. כל חיי הרגשתי שאין לי את היכולת לומר מה שאני רוצה. אף פעם לא הייתה לי הזכות לכעוס.

כשהתעללו בי הרגשתי כמו אפס. הרגשתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להתכווץ לכדור קטן. הרגשתי פחד, אימה, בושה, חשש, ביישנות, כעס, רגשות נקם, כאב, מנוצל, זול, נרגז, נרגש, בודד ומלוכלך. הרגשתי שגופי אינו שלי, אלא הרכוש של מי שהתעלל בי.

התביישתי במה שקרה. התביישתי בגלל שחשבתי שאיכשהו אני גרמתי לזה לקרות. חשבתי שאני גרמתי לזה כיוון שמעולם לא ניסיתי לעצור את זה, כי כשזה קרה הייתי מגורה (מינית). אני מתבייש לכתוב את הדברים האלה. אני מתבייש בשביל אמי ואבי. אני מתבייש כי לא יכולתי להגן על אחיותיי הקטנות ... אחרי הכל, בשביל מה יש אחים גדולים?! אני מתבייש כי עכשיו יש אנשים שמרחמים עלי, ואני לא רוצה רחמים! כל הבושה הזו קשורה להתעללות שעברתי. הכל מתנקז לפחד מדחייה, מהשפלה, מכעס, מעצב, מהתרגשות, מעצבנות ומאשמה.

כשהייתי קטן לא הרשו לי להראות רגשות, או ש לא נתתי לאנשים אחרים לראות מה אני מרגיש, כיוון שאם הייתי מראה כעס או כאב, זה היה עוזר לאבא שלי. אם הוא היה יודע שאני רגיש בנושא מסוים, הוא היה משתמש בזה נגדי.

עד היום כשאנשים מלטפים אותי או נוגעים בי בגב אני מרגיש שכל מה שאני רוצה לעשות זה לזחול תחת הסלע ולהתחבא, כיוון שהמגע הפשוט הזה מחזיר רגשות וזיכרונות שאני לא יכול לשלוט בהם. מטריד אותי שלמרות שהתמודדתי וקיבלתי את מה שאבא עשה לי, זה עדיין מטריד אותי בצורה כזו.

אני מפחד שאנשים ידחו אותי או ישתמשו בי. אני מרגיש שאם ידעו מי אני באמת, הם יתרחקו ממני. אבל הדבר שממנו אני הכי הרבה מפחיד, הדבר היחיד שלא מאפשר לי לישון טוב בלילה, זה שאני אגמור כמו אבא שלי. אנחנו יותר מדי דומים.

ואז פגשתי מישהי. יפה, מצחיקה, חכמה, סקסית, כנה ואכפתית. היא הייתה בגילי. מהיום הראשון שפגשתי אותה ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה.

בסופו של דבר התחתנו, ומעולם לא הייתי מאושר יותר. למצוא מישהו שיוכל להיות איתי ולא יפגע בי היה הדבר החשוב בחיי. למצוא אדם שבאמת אכפת לו ממני הפך אותי לאדם המאושר בעולם.

רק אז, כשהתחתנו, הרגשות והזיכרונות שלי התחילו לעלות. פחדתי. פחדתי מכל מה שיכול לקרות, ומכל מה שיתכן שקרה. הזיכרונות על אבי חזרו והפחידו אותי. האם כשיהיו לי ילדים אני אתנהג כמו אבא שלי?

אני מפחד שאם אשתי תגלה היא תעזוב אותי.