אני היום קרובה לגיל 60 . בגיל שבע הותקפתי מינית על ידי פועל שעבד במושב בו גדלתי. חוויתי אז בדיקה גניקולוגית, מתן עדות במשטרה ובעיקר פיתחתי את הפחד לדבר ולדווח, כי לא רציתי לעבור שוב את אותן חוויות.

בבגרותי עבדתי בארגון נשים, כאשר אף אחד לא ידע מה הסיבה האמיתית לבחירתי בארגון זה.

אבל בארגון זה היתה אמירה פוליטית שהביאה אותי לא פעם, להיות אישה יחידה בצוות גברים ולפעמים אפילו בוס גבר מעלי.

חוויתי הכל, מצביטות בישבן, מבטים בחזה המפואר שלי, הצעות דוגריות לקיום מערכת יחסים,

בדיחות סקסיסטיות. פעמיים נכנעתי לגברים שהיו מעלי בדרגה והרגשתי גועל ודחיה.

תמיד הייתי מחוזרת, כיון שהייתי מה שקראנו לזה "חתיכה". וכשהבנתי מה קורה לי, השבתי מלחמה שערה. הייתי הראשונה לפתוח בבדיחה סקסיסטית אבל כנגד הגברים. הייתי ממקדת מבט למרכז גופם ואומרת בנונשלנטיות: גם שלך לא משהו. מהר הבנתי שזו היתה הדרך הנכונה, פשוט להחזיר באותה מטבע. אז שמי הלך לפני, ההטרדות פסקו ויש אלי הרבה הערכה מצידם של אותם גברים שניסו - אבל העלבון והפצעים מעולם לא הגלידו.