בת 25. לפני שנה נישאתי לאהבת חיי.

אני באה ממשפחה חרדית טובה. משפחה משכילה (שני הוריי בעלי תארים אקדמיים). אני הבת הקטנה מבין שלושה ילדים. תמיד היינו משפחה אוהבת. היחסים שלי עם האחים שלי היו נורמליים, עם יחסי כוחות שהשתנו מפעם לפעם, פעם שניהם נגדי (הבנים נגד הבת), פעם אני ואחי הבכור נגד האמצעי. מערכת היחסים שלי עם אמא הייתה מעולה. היינו "חברות הכי טובות" לאורך שנים, הייתי מדברת איתה על הכל (טוב, כמעט על הכל) על בסיס יומיומי. לגבי אבא... תמיד ידעתי שהוא אוהב אותנו, אבל לא היו יותר מדי ביטויי חיבה גלויים.

כשזה התחיל אחי היה בערך בן 13, ואני, בהתאמה, בסביבות גיל 9.

זה תמיד קרה בשבת. כולם היו נחים בצהריים ולי היה משעמם... היו אומרים לי אל תפריעי , שולחים לחדר... יוצאת משלי ומציצה לשלו... שואלת אם הוא רוצה לשחק... אומר שהוא עייף אבל מוכן לשחק איתי קצת... מביא את הקופסא... "אונו 99"... קלפים ודסקיות... משחקים את גרסת "עלה על הבלוף"... הוא הרבה יותר טוב ממני , משקר טוב יותר... נגמרות לי הדסקיות ואני לא רוצה להפסיק לשחק... לא רוצה שישעמם. הוא מציע אלטרנטיבה. במקום דסקיות , אם אפסיד , אצטרך לעשות דבר אחד שהוא יבקש. כצפוי , הפסדתי. כבקשה ראשונה... רצה לראות את הטוסיק שלי... צחק...והמשכנו לשחק... אף פעם לא בכוח. בלי אלימות. הסתייע אך ורק בכוח השכנוע. .. בכל פעם גיוון. פעם בחדר שלי, פעם בשלו.

עוד זיכרון אחד ברור יש לי. הוא מבקש שאעמוד על ברכיי על הכסא הכתום... שאשען על המיטה שלי במרפקיי... ומתחיל למשש... מפריד בעדינות רגליים... דוחף אצבעות לאיבר המין ומלטף... זה לא נעים אך אין ברירה...

הוא תמיד דואג לשים לב , להקשיב אם מישהו התעורר... אף פעם לא הפשיט לגמרי , תמיד בהיכון שיוכל להסתיר...

מתישהו שאלתי אותו .... "זה לא גילוי עריות?"

ענה לי שלא. שהוא לומד גמרא בישיבה , שהוא יודע... שזה לא...

שאלתי עוד... "זה לא אונס?"

ענה לי שלא. שאונס זה בכוח ...ופ ה אין אלימות ולכן לא מתאים להגדרת "אונס" ...

האמנתי לו , ל " אח הגדול" שלי...

אמר שאם אספר להורים במקרה הטוב לא יאמינו לי... ובמקרה הרע יענישו אותי... האמנתי לו... אומן במילים. שד משחת בשכנועים. האכזר שבשקרנים. לכאורה נראה שכולם מרוצים , לא מפריעה להם לנוח , לי לא משעמם... והוא נהנה. כנראה שגם "מרוצים" זה עניין יחסי...

לא זוכרת כמעט כלום... כמה פרטים פה ושם. יודעת רטרואקטיבית ששם ואז הפסקתי לחיות. למרות שלא הייתה אלימות פיזית בכלל , מה שמקשה עליי עוד יותר לקבל את זה כ"תקיפה", ולא כמעשה מוסכם בין בני אדם.

רציתי להפסיק את זה, ולא ידעתי איך מפסיקים עם זה... איך מפסיקים בלי לפגוע בו... לא מעיזה לבטא את המילים.. לא חושבת שזה יעזור. מנסה בכל אופן , מבקשת , מתחננת , מגמגמת "א... אני... אני רוצה בבקשה... שתפסיק... אני רוצה בבקשה שתפסיק ל... (לא מעיזה לבטא, מאייתת...) ל... ת... מ... י... ד..." .

ואז קורה הבלתי יאומן... הוא מסכים. סתם ככה. רק שואל אותי למה... לא עונה לו , מושכת בכתפיי. שואל אם בגלל שיורד לי דם למטה. לא. מוותר לי על סיבה , מסכים. זה כל מה שהיה צריך... רק הייתי צריכה לבקש... לא יותר.

ילדה טיפשה. הכול היה בידיים שלי , לאורך כל הדרך. .. יכולתי לעצור אותו בעצמי הרבה קודם , אם רק הייתי מבקשת מוקדם יותר... איך אפשר שלא לקחת לפחות חלק מהאשמה... איך אפשר שלא לשנוא גם אותי...

יושב אצלי חזק רגש האשמה, בעיקר בגלל שההתעללות הפסיקה ברגע שביקשתי ממנו להפסיק - מה שמראה שהכל היה בידיים שלי , יכולתי להפסיק את זה קודם... ומה זה אומר , עצם זה שלא הפסקתי את זה קודם? יכול להיות שהייתי שותפה יותר מאשר קורבן?

כילדה לא ניסיתי לספר לאף אחד שום דבר, לא חשבתי שיודעים - כי הוא תמיד דאג לשמור שהם לא מתעוררים ושאף אחד לא רואה/שומע. רק בתיכון הגיע הדחף של "לספר" לעוד ועוד אנשים, ואז בעצם התחילה ההידרדרות שלי... סיפרתי בתיכון לכמה "חברות" (אף פעם לא היו לי חברות של ממש), חשבתי שיעזרו לי, אבל לא הבנתי שהן בעצמן צעירות מדי כדי להתמודד איתי ועם זה.... היום אני יודעת שההורים שלי גם לא ידעו מכלום, עד שסיפרתי.

האמת שהסיבה שסיפרתי לאמא שלי, היא בכלל סיפור מוזר נורא.... כילדה חרדית אסור היה לי לצפות בטלוויזיה, אבל אצל סבתא הייתה טלוויזיה והייתי מגניבה פה ושם צפייה מדי פעם... יום אחד ראיתי תוכנית שנקראה “עתיד בהילוך מהיר” בטלוויזיה החינוכית. בתוכנית הזו היו סיפורים על ילדים שיש להם אחים/חברים ששותים אלכוהול או מעשנים סמים ומראים לילדים באיזושהי מכונה משוכללת מה יקרה להם/לחברים אם לא יספרו למישהו מבוגר... היו לי כמה ימי התלבטויות – לספר, לא לספר, זה אותו הדבר או לא, יאמינו או לא... בסופו של דבר החלטתי לספר לאמא... לא ממש זוכרת מה אמרתי לה, אבל היא ביקשה רשות לספר לאבא, ואח"כ הם שאלו אותי מה אני רוצה שהם יעשו. לא ידעתי בכלל מה צריך לעשות במקרים כאלה. לא ידעתי על פסיכולוגים וכאלה...

אז הם החליטו שהדבר הטוב ביותר לעשות זה למנוע מאתנו להישאר לבד בבית (מה שהיה לא לעניין כי גם כאשר הוא פגע בי לא היינו לבד בבית, ההורים ישנו בחדר ליד, וגם בגלל שזה כבר נפסק), וכדי שזה לא יקרה הם החליטו שבכל פעם שהם יוצאים מהבית אני צריכה ללכת איתם. יצא שאני נענשת שוב על מה שהוא עשה - אז אולי גם לי באמת מגיע עונש?

בקיצור, טאטאו את זה מתחת לשטיח, שלא ידעו על זה בחוץ, שלא יהרוס את השם הטוב של המשפחה, שלא יהרוס את השידוך שלנו...

לטיפול פסיכולוגי שלחו אותי רק אחרי שניסיתי להתאבד אחרי התיכון (לא כניסיון לקרוא לעזרה, רציתי למות באמת, ולא סיפרתי לאף אחד), ההורים שלי הבינו כמה זה מציק ומעיק ומשנה סדרי חיים, שזו לא עוד חוויית ילדות שאפשר לשכוח. אבל התגובה של אבא שלי בזמן הזה מטרתה הייתה להמעיט מהערך/העוצמה/הזוועה של מה שקרה ולא להבין אותי באמת. למרות שאני חייבת לציין שהם כן דאגו לי, שילמו על הטיפול והכל... אבל אותו עדיין לא הענישו, וכנראה שגם לא יענישו... כנראה שאני אשאר הכבשה השחורה של המשפחה (לא דתייה, חיה עם בת זוג).

כיום אני עדיין (או שוב) ביחסים טובים עם אמא, עדיין בקשר איתה ועדיין מאוד מחשיבה את דעתה ועצתה בנושאים שונים. עם אבא אין כל כך קשר, כי קשה לי מאוד לתקשר איתו אחרי התגובה שלו למה שקרה לי, למרות שהוא מאוד מנסה. עם אחי הבכור יש קשר רופף בגלל הבדלי אורח חיים (המשפחה חרדית ואני חזרתי בשאלה), אבל עדיין יש קשר רופף. עם המתעלל אין לי קשר בכלל, לא החלפתי איתו מילה בשנים האחרונות, ואני מתחמקת מלשהות במחיצתו גם אם זה במחיר אי הגעה לשמחות משפחתיות. וזה כואב, כל העניין הזה. אני עדיין מרגישה כאילו אני היא ה"רעה", זו שמשלמת את המחיר. הנה, לא מזמן אחי הבכור סיפר שהם מתכננים טיול משפחתי. הסברתי לו שהם יצטרכו לבחור, הוא ענה שהוא לא מוכן לבחור... הסברתי שאם הוא לא יבחר , אני אבחר ולא אגיע, הוא לא ממש הגיב.

אני לא בטוחה עד כמה הוא יודע מה קרה , אף פעם לא ממש סיפרתי לו ועכשיו אני בהתלבטות רצינית. אם אספר לו יש סיכון שהוא עדיין לא יבין ואז בעצם ייקח את הצד ההוא ויצפה ממני לשכוח ולסלוח. מפחדת לאבד גם אותו , כי גם אם הוא לא ממש לצידי עכשיו , לפחות הוא לא נגדי. . . לפחות אני עדיין נהנית מהספק. לא בטוחה שזה בכלל נכון לבקש מהם לבחור. אבא שלי אמר לי פעם בזמנו שזה לא בסדר לבקש מהורה לבחור אחד משני ילדיו. הוא לא הבין שאם הוא לא מוכן לבחור בי, זה אומר אוטומטית שהוא בוחר בו , וזה מה שהוא עשה... לא רוצה להגיע לאותו מצב עם אח שלי.

אבל כל כך נמאס לי לצאת ה"רעה" על זה שאני אף פעם לא מגיעה לאירועים משפחתיים. למה אי אפשר לארגן אירועים בתורות? פעם יזמינו אותי ופעם אותו? שגם הוא יצטרך לפעמים להסביר ולהמציא תירוצים למה הוא לא מגיע... לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני זו שצריכה כל הזמן להתחמק ממנו??? למה אני זו שצריכה להשפיל מבט??? למה אני זו שצריכה לחיות עם כל הזיכרונות הרעים??? למה הוא זה שחי חיים טובים ומאושרים??? למה הוא זה שמוערך ע"י החברה??? למה הוא זה שגאים בהישגים שלו??? למה אני זו שהמשפחה מתביישת בה??? למה אני הכבשה השחורה???

מה השתבש בחיי בגללו? היכולת להרגיש רגשות והיכולת לבטא אותם נפגעה בצורה כמעט מורבידית, האפשרות והיכולת והרצון לבטוח באנשים ירדו פלאים. אבל הדבר הכי חזק, הכי קשה שמלווה אותי זה השקט המעיק ההוא, שאת מרגישה כשאת נמצאת בתוך הסוד הזה. השקט הכל כך צועק, כל כך רועש, כל כך לוחץ, כל כך מעיק, כל כך מכווץ, כל כך מדכא. יש רגעים שאני עדיין שומעת אותו, כמו אקורדיון שנמצא אצלי בין האוזניים... ולא חשוב כמה רעש אני אנסה להקים , השקט הזה תמיד יגבר עליו , לוחץ ומכווץ, צועק ומעיק, ולא מוכן להפסיק...

מסר להעביר? יכול להיות שיש משהו שאני ארצה להגיד ובאמת ישפיע על אנשים אחרים? קשה לי להאמין.. מה שאני מנסה לשכנע את עצמי כיום הוא להתמודד עם כל דבר בזמנו, לאט לאט, יום יום, שעה שעה. לנסות לא לחשוב על הבעיות כמכלול, אולי זה יקל על ההתמודדות? לא יודעת.... מנסה...